אוגוסט 2008, סין. כ-19 אלף איש מילאו עד אפס מקום, וקצת יותר מזה, את הווקסונג ארנה ברובע האידיאן שבבייג'ינג, לרגל הגמר האולימפי. שתי סופר-טימס, האמריקאית בהרכב הכי נוצץ מאז הדרים-טים המקורית, ואלופת העולם מספרד, נפגשות ל-40 דקות של זיקוקי די נור. דווייט הווארד נלחם מול מארק גאסול ואחיו פאו במשך רוב הערב, וחמש דקות לסיום רודי פרננדס, שמוותר הפעם על מסירה לריקי רוביו, מטביע להווארד בעוצמה על הראש. מולם, כרמלו אנתוני נתן עוד משחק טוב עם 13 נקודות, חלק מקריירה מפוארת שהפכה אותו למלך הסלים וההופעות של נבחרת הפסים והכוכבים לדורותיהם.
אוגוסט 2019, סין. נבחרות ארה"ב וספרד פותחות את אליפות העולם בתקווה להיפגש בווקסונג ארנה, אבל רק בשלבים המאוחרים. מארק גאסול עוד משחק בנבחרת, גם רוביו, ורודי עוד יקווה להטביע על סנטר אמריקאי. 11 שנים מאותו אחר צהריים קסום, דווייט הווארד קיבל הזדמנות, אולי אחרונה, לחזור לרלוונטיות בעקבות פציעה נוראית של דמרקוס קאזנס, הסנטר המחליף בלייקרס. כרמלו אנתוני, בינתיים, משתתף באימונים לא רשמיים באחת הקבוצות הגרועות ב-NBA, ניו יורק ניקס, יחד עם אחד מפלופי הדראפט המהדהדים אי פעם - האשים ת'אביט. נבחרת ארה"ב, גם כשהיא נואשת לכוח אש ולשחקנים של מעמדים גדולים, אפילו לא נתנה לו להתאמן איתה.
"כולנו כאן, אלה ששיחקו ברמות הגבוהות ביותר, יודעים כמה מלו טוב, ואין מצב בעולם שהלייקרס מחתימים את ג'ארד דאדלי ולא את כרמלו אנתוני. זה נראה כאילו יש חרם על מלו", טען בימים האחרונים שחקן העבר רויס ווייט, במהלך משחקיו בליגת הביג 3, בפני אתר "Fanatics View". "ועוד משהו – איך בנאדם כמו לברון ג'יימס, שרואה בעצמו את פניהם וכקולם של השחקנים, נותן לחברו ל'סירת הבננה' להתייבש? הם מחתימים את דאדלי ולא את כרמלו? אם מישהו מהצופים חושב שדאדלי יכול אפילו להחזיק למלו את רצועת התחתונים, אחטיף לו סטירה".
שניהם ייצגו את ארה"ב עם שורה של כוכבי ענק (getty)
רק המסתגל שורד
סיפור נפילתם של כרמלו אנתוני ודווייט הווארד הוא אחד העגומים של השנים האחרונות ב-NBA. שני חברי היכל תהילה לעתיד, כנראה, הפכו לאטרקטיביים כמו מחלה מדבקת. מלו ראה את הפרקט לאחרונה במדי יוסטון, שהבינה כמה חוסר היעילות וחוסר ההגנה שלו פוגעות בה, ופשוט ויתרה עליו אחרי 10 משחקים. הווארד סבל מפציעה מסתורית בעונה האחרונה, בה השתתף ב-9 משחקים בלבד, וברגע שיעלה על הפרקט, אם וכאשר, במדי הלייקרס, זו תהיה הקבוצה השישית שאליה השתייך ב-3.5 שנים.
הסיפור הזה מלמד אותנו רבות על עקומת הקריירה של ותיקים ב-NBA. הטובים באמת מתאימים את עצמם למציאות החדשה; אם מלו לא יפתח את העונה בקבוצה כלשהי, לברון יישאר אחד משני שחקנים בלבד בדראפט 2003 - יחד עם קייל קורבר במילווקי - ששרד. בעונה בה ימלאו לו 35 חורפים, הוא לא יהיה דומיננטי כמו פעם, אבל הוא ידע לפתח אספקטים אחרים כמו ראיית המשחק, השלשות ממרחק רב ו"שימור האנרגיה" בהגנה כדי להתמקד בהתקפה. קורבר, בחירה 51 באותו דראפט, הוא פשוט צלף שלשות אדיר, ועל הטיקט הזה הוא עוד מקבל עבודה.
כרמלו מודל יוסטון, וקודם לכן אוקלהומה סיטי, הראה שהוא לא באמת רוצה להסתגל. פסטיבל האהבה כלפיו ברשתות החברתיות מגיע בעיקר על אותו רקע נוסטלגי וממחיש את גודל הנזק הפוטנציאלי: כולם נזכרים בערגה בכוכב שצולף מכל מצב, אבל האחוזים שלו ברוקטס ובת'אנדר, כמו גם הירידה הדרסטית ביכולתו ההגנתית הלא מרשימה ממילא, הופכת אותו לשחקן מאד לא יעיל שיכול לשמש במקרה הטוב כסקורר מהספסל. ומלו לא אוהב לעלות מהספסל.
באיזשהו מקום, אנתוני נמצא היום בנקודה בה קובי בראיינט היה לפני כ-5 שנים: הפער הגדול ביותר בליגה הוא בין מה שהשחקן חושב על עצמו, לבין מה שחושבים עליו אחרים. לבראיינט לפחות הייתה קבוצה שקשרה את גורלה בגורלו, כבר הלכה לטנקינג וקיבלה בהכנעה את מסע הפרידה הדביק, רק שייגמר. זה לא היה העידן המפואר בתולדות הלייקרס - הנזקים התדמיתיים תוקנו חלקית רק בשנה האחרונה - ואפילו הוא הסתיים עם הצגת 60 הנקודות הבלתי נשכחת נגד יוטה.
מלו בסך הכל היה צריך לקחת דוגמה מכמה שחקנים אחרים, כמו וינס קרטר, שבעבר נחשב לפרימדונה. אבל בשנים האחרונות הפך לווטרן אהוב, שמוכן להסתפק גם בתפקיד של 10-15 דקות לערב, ולחלוק חוכמת חיים עם שחקנים שיכלו להיות ילדיו. רק שאנתוני, לפחות ככל הידוע לנו, מסרב, נכון לעכשיו, וממילא רוב הקבוצות הטובות כבר סגרו את הסגל ומילאו אותו בשחקנים כמו דאדלי - אחד שמסוגל לשחק בכמה עמדות, לא חייב את הכדור ביד, ומקריב למען הקבוצה. לכרמלו יש אולי הרבה חברים בקרב השחקנים, אבל כשהנהלות מביטות בו, הן רואות סרטן פוטנציאלי בחדר ההלבשה וחור שחור על הפרקט. כאב ראש, שלא שווה אפילו את שכר המינימום.
היסטוריה עשירה, אבל לא התאימו את עצמם למצבם החדש (getty)
סופרמן הופך לקלארק קנט
את התיאור מהמשפט האחרון, בגדול, אפשר להצמיד גם להווארד. גם הוא המשיך להאמין שהוא שווה כסף גדול ומקום בחמישייה, אבל כשהמשחק הלך וברח ממנו - בניגוד למארק גאסול, המבוגר ממנו בשנה - הוא סירב לפתח אלמנטים כמו מסירה או קליעה מבחוץ, והמשיך לעשות את מה שתמיד עשה: לקלוע, לקחת ריבאונדים ולחסום. אבל כשהאיש שכינויו היה סופרמן כבר לא יכול היה לעוף כמו פעם, הוא הפך בקושי לקלארק קנט. ומי שעמידות והתמדה היו שמו השני (הוא החמיץ 7 משחקים בלבד ב-7 עונותיו הראשונות) הפך גם למועד לפציעות בשנים האחרונות.
אלמלא הפציעה של קאזינס, יכול להיות שהווארד היה פותח את העונה הקרובה עמוק על הספסל בממפיס, בהנחה שזו לא הייתה מוצאת עבורו עוד טרייד. כשנפתח חלון ההזדמנויות והגיעה ההתרשמות בלייקרס, הוא הבטיח ללברון ולאנתוני דייויס להפוך את עורו. "הוא רצה לשקם את עצמו באל.איי, אחרי מה שקרה בעונה הבודדת עם קובי ב-2012/13", דווח שאמס צ'ארניה ב-The Athletic. "הוא אמר לג'יימס ולדייויס שירצה להיות חלק מקבוצת אליפות, ולשם כך יסכים לעשות כל מה שיבקשו ממנו, לא משנה באיזה תפקיד, ולקחת אחריות על מעשיו בכל רגע".
את לברון ודייויס, וכנראה שגם את הנהלת הלייקרס, הווארד הצליח לשכנע. ועדיין נתנו לו שם חוזה לא מובטח, שמאפשר לחתוך אותו בינואר - משל היה בחירת סיבוב שני מקבוצת ליגת התפתחות, ולא הנבחר מספר 1 בדראפט לשעבר, הסנטר הטוב בליגה במשך שנים, ואדם שעוד לא הגיע אפילו לגיל 34. עד כדי כך קטן האמון ביכולת של הווארד, טיפוס של פאסיב-אגרסיב עם פוטנציאל הרסני, להשתנות כשחקן ובעיקר כאדם. אבל אם יוכיח בארבעת החודשים שהוא מסוגל לקחת על עצמו תפקיד מופחת, להניח את האגו הענק בצד ולרתום את הכישורים שנותרו לו לטובת הקבוצה, עוד עשוי להיות לזה סוף הוליוודי.
כשהווארד הפך לשחקן חופשי בקיץ 2013, אחרי עונה אחת בלייקרס שהתחילה בפיטורי מאמן והסתיימה בקרע באכילס של קובי בראיינט, ההנהלה הציבה שלטי חוצות ברחבי אל.איי כדי לשכנע את דווייט, לשווא, להישאר ולהאמין במועדון. זו הייתה נקודת שפל פאתטית, שפגעה אנושות בדימוי העצמי של הלייקרס כמגנט לכוכבים. ואיך שהגלגל מסתובב: הפעם קרע באכילס הוא זה שמחזיר את הווארד לזהוב-סגול, לקבוצה שהפכה שוב לאטרקטיבית יותר עבור כוכבים, והפעם הווארד מתחנן בפני ההנהלה כדי לשכנע אותם להאמין בו.
לנבחרת ארה"ב של 2008 הייתה מנטליות נדירה, שבה כל הכוכבים, כולל הווארד ומלו של אז, החליטו או אולצו לשים את האגו בצד עבור מטרה משותפת, והביאו מדליית זהב. 11 שנים אחרי, הווארד קיבל את ההזדמנות להוכיח שהוא יכול לעשות זאת שוב, הפעם במעמד של על-תנאי, ועכשיו יש לו כמה חודשים לקחת אותה בשתי ידיים. מלו, שמבחינתו כנראה עדיין צריך לייצג את נבחרת ארה"ב, אולי יקבל עוד ניסיון באחת הקבוצות של ניו יורק - ואולי, למרבה הצער, כבר לא תהיה לו אפילו הזדמנות כזו.
משהו לא טוב עובר על השניים האלה (getty)