הטרגדיה של כל כוכב NBA שצמח בשנות ה-90, הייתה מייקל ג'ורדן. אלה ששיחקו נגדו למדו על בשרם שלעולם לא יזכו באליפות (ע"ע סטוקטון-מלון, יואינג, בארקלי ואחרים), בעוד שאלה שהגיעו לליגה סביב פרישתו של מס' 23 ידעו שלנצח נצחים יצטרכו לעמוד בהשוואות אליו. שק הציפיות הזה היה הרבה יותר מדי בשביל גרנט היל, ג'רי סטקהאוס, וינס קרטר ואחרים - בין אם מבחינת יכולת גרידא, ובין אם בשל שבריריות גוף האדם בספורט תחרותי. אבל אם יש שחקן אחד שלא הייתה לו שום בעיה להעמיס את השק הזה על הגב, ואפילו לקרוץ למצלמה תוך כדי, זה קובי בראיינט.
הדימיון ביניהם פשוט מדהים. החל במוסר העבודה שגבל באובססיביות, דרך שפת הגוף, התנועות, ההטעיות, לעזאזל, אפילו ליקוק השפתיים, ועד לקילר אינסטינקט הידוע, שכנראה נולדים איתו. תחשבו שאתם במשחק שביעי של סדרת הגמר בליגה הטובה בעולם. הקבוצה שלכם בפיגור שתי נקודות, הקהל מתקשה לנשום, ועל השעון נותרו 5 שניות. 4... 3... 2... 1... ועכשיו עצרו הכל.
שאלו את עצמכם מי השחקן האולטימטיבי שהייתם רוצים לתת לו את הכדור? אם מנקים רגע את הזהות השבטית, אם מתעלמים מהקבוצה שאתם אוהדים, וגם אם התאהבתם בענף הזה בתפר שבין שניהם, סביר להניח שזה יהיה אחד מהשניים: MJ או MAMBA. אינני יודע באופן חד משמעי למי היה סיכוי גבוה יותר לדפוק שלשת קלאץ' ולקבל את הגביע על שם לארי אובראיין, אבל אני די בטוח שאילו היינו עורכים סקר עולמי מקיף - המאבק היה צמוד. ויסלחו לי מעריציו של לברון ג'יימס, הוא כנראה היה מסיים במרחק נכבד אחריהם.
חבר שאל אותי, מה לדעתי המורשת של קובי בראיינט? ביקשתי לישון על זה ולחזור אליו. המסקנה היא שאגדת הלייקרס המנוח היה מסוג השחקנים שהיו מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה. לא במובן האינסטגרמי של לחתוך סרטון בן 15 שניות שבו אתה נוטף זיעה בחדר הכושר. אלא לחייב את עצמך להגיע לאולם הכדורסל בזמן שהאפסנאי עוד נאבק בשעון המעורר במיטתו, להתאמן עד שאתה לא מרגיש את הרגליים, גם כשאין מצלמות בסביבה, ולאתגר את האחרים לעבוד קשה (כמעט) כמוך. גם אם זה אומר שצריך להיות השמוק שאומר לשאקיל אוניל שהוא שמן מדי. בפרצוף. יש עוד מישהו שהיה מוכן להתחיל קרב אגרופים עם סנטר ששוקל 140 קילו?
קובי ומייקל. למי הייתם נותנים כדור אחרון? (getty Images)