מייקל ג'ורדן אמר לפני שהסדרה שודרה ש"אתם לא תאהבו אותי אחריה". ובכן, את זה קשה להגיד; בכל זאת, הסדרה מציגה את ג'ורדן במלוא גדולתו, ובעיקר מספקת מנה גדושה של ג'ורדניות לתוך הוורידים של חובבי הכדורסל והספורט סביב העולם. אבל דבר אחד היא עשתה בנוסף - היא הורידה ממנו, לפחות לדעתי, את הכינוי "אלוהים". אלוהים הוא חסר שגיאות, בלתי פגיע, בלתי עציב. הוא אדם שכל מה שהוא עושה - מצליח, ידו בכל ויד כל בו. אם יש הישג לסדרה הזאת, היא שאת זה - כבר אי אפשר יהיה להגיד עליו.
- מחול אחרון ופרידה - סוף שבוע שכולו מייקל ג'ורדן בערוץ הספורט
וכן, ברור שלכל בר דעת הדברים היו ברורים, אבל הם לא הוצגו בצורה הזאת: לא ההימורים ולא יחסי האנוש המעורערים עם חבריו, לא הכשלונות (שהיו שם תמיד) ובוודאי לא הפגיעות שהותיר בו המוות של אביו, ג'יימס. כי אלוהים הוא גם בלתי שביר; לא נתון לרגשות האלה, של בני האנוש. וג'ורדן התגלה במלוא שבירותו, בשתי הסיומות הנפלאות של פרקים 7 ו-8. בשבע, הוא נשבר באמצע המונולוג המרהיב שלו על הדרך שלו, ששימש כתב הגנה לאכזריות שלו מול חבריו. בסוף פרק שמונה, הוא מופיע באימג' החזק ביותר בסדרה (עד עכשיו): ההתפרקות שלו, על רצפת חדר ההלבשה, עם הכדורסל בידו, רגע אחרי הזכייה באליפות הרביעית. נזכר באבא שהלך.
כנראה שלא סתם, הפרקים הגיעו בזוגות: גם בין הפרקים 7 ו-8 יש קו מחבר, סיפור שנפתח ונסגר. כזה שמתחיל אחרי האליפות השלישית ברציפות וההחלטה לפרוש, דרך קריירת הבייסבול הקצרה ו"ספייס ג'אם", החזרה והקאמבק הלא כל כך חלק מול אורלנדו (והוראס גרנט), עד למשחק ההוא מול סיאטל, ביום האב, שבו המעגל הושלם. כל מי שיש לו אבא חשוב בחיים, התפרק ברגע הזה. גם עבדכם הנאמן. לפתע, כל הקליפות ירדו: המכונה והמפלצת והאלוהים וההוא שלא מפסיק לקלוע, הפך להיות רק ילד שמחכה לאהבה של האדם שחסר לו ביותר - האיש שבלעדיו הוא לא היה שם.
יהיו שיקראו לסדרה, בכללותה, וגם לפרקים האלה "כתב הגנה". אני חושב שיש כאן ניסיון להוריד את ג'ורדן מהאולימפוס. כל הילדות שלנו, הוא היה מעין דמות קומיקס: גיבור על שכזה, שמסוגל לעשות הכל ולרחף, לנצח ולהתגבר על כל יריב בדרך למטרה. ובמידה רבה, הוא היה כזה. אבל לא בלי מחיר: היא מאירה גם את הצדדים השליליים, כאומרת - לא מדובר במשיח, לא באל, לא בגיבור - אלא בבנאדם. בנאדם מטורף לגמרי, בעל יכולות עילאיות במקצועו, אבל בסוף - רק בנאדם.
והאמת היא? שכשאתה מכיר בכך שהוא בנאדם, אתה אוהב אותו יותר. כאשר הכשלים מוצבים למולך, כולל ההפסדים על המגרש והנפילות הקטנות והחולשות, אתה מבין טוב יותר למה או כ"כ גדול. כאדם חילוני, אני לא ממש נמשך לאלים. בני אדם אהובים עליי יותר. וג'ורדן? הוא חתיכת בנאדם.