לפני שנה וחצי, בדרך לסיקור סוף שבוע האולסטאר 2019 שבשארלוט, עידו גור ואני עצרנו לחניית ביניים בניו יורק. טיסת ההמשך שלנו לצפון קרוליינה נדחתה בכמה שעות והחלטנו לנצל את הזמן כדי לקפוץ למנהטן לבקר, ביון השאר, בחנות ה-NBA המפורסמת שבשדרה החמישית.
בחנות הענקית אפשר למצוא ביגוד, ציוד ספורט, אביזרים נילווים, וכל מה שקשור בליגה שמעבר לים. בעיקר היא ידועה במגוון גופיות רשמיות של רבים משחקני ה-NBA, בעבר ובהווה, עם המספר, השם של השחקן והלוגו של הקבוצה. גם את הגופיה, הג'רזי, של עמרי כספי ניתן היה למצוא.
מה שלא היה בנמצא גם לאחר חיפושים ארוכים היתה הגופייה הרשמית של לוקה דונצ'יץ'. אז רוקי צעיר ומבטיח, שעדיין לא מלאו לו 20, ורק התחיל ליישם הלכה למעשה את הפתגם הידוע: "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר".
ניגשנו למוכרת אחת, ולעוד מוכר שלא הצליחו למצוא את שביקשנו, וכשפנינו למנהל האחראי בחנות הוא אמר: "תבואו בעוד יומיים או שלושה, אז אנחנו אמורים לקבל אספקה נוספת של גופיות". "ברצינות?" שאלנו. "תקשיבו, אנחנו לא מספיקים לפרוק את הסחורה מהמשאיות שבחוץ, ועוד לפני שהגופיות מגיעות לקולבים בחנות, ההמונים שמחכים בחוץ קונים, לפעמים גם במחיר כפול, את גופיות, מהמשאית, כמו באוטו גלידה". תחילתה של היסטריה, תחילתה של היסטוריה.
שנה וחצי מאוחר יותר, הוא כבר נחשב לאחד, יחיד ומיוחד. מעבר לשיאים שהוא שובר כשחקן הכי צעיר ש..., הוא שובר שיאים גם של שחקני היכל התהילה אחרי ששיחקו עשור ויותר ב-NBA.
היום בכל חנות תמצאו את הגופייה שלו (האתר הרשמי של ה-NBA)
מאמנים ואנשי מקצוע איתם שוחחתי מדברים על משחק בקצב אחר. לדונצ'יץ' יש את היכולת להקפיא או להריץ את הטמפו כראות עיניו, את הכישרון לנהל את התזמורת לפי החליל שלו כשהמנגינה משתנה בו מלגאטו משוגע לסטקאטו שמשאיר אותך פעור פה. יכולת קליטת הריבאונדים, המסירה, קריאת המצבים, הבנת המשחק היא משהו שעולם הכדורסל עוד לא ראה, בטח בגיל כל כך צעיר. ככה זה כשבגיל 21 יש מאחוריך כבר 6 שנות ניסיון של כדורסל ברמות סופר גבוהות.
לא להרבה שחקנים יש את היכולת לשכנע את הצופה שהוא יכול לעשות סל איך, מאיפה, מתי ועל מי שהוא רוצה. ג'יימס הארדן הוא כזה, לדמיאן לילארד יש את התכונה הזאת, לקיירי ארווינג גם, אפילו ללו וויליאמס כמובן שלקובי בראיינט עליו השלום.
אבל מעטים עוד פחות השחקנים, בראייה היסטורית, שכשהכדור אצלם ב"מאני טיים" ושצריכים להכריע משחק, כווווולם יודעים שהם יקחו את הזריקה והם גם ינצחו את המשחק. במחוזות העבר של הכדורסל הישראלי, למיקי ברקוביץ' היה את זה. במבט עולמי, למייקל ג'ורדן כמובן. וגם ללוקה יש את זה.
התחושה היא שבפחות משנתיים של כדורסל הוא כבר צבר מספיק היילייטים ורגעים גדולים של ווינר, של כישרון, של 'להחזיק את הראש ולא להאמין' – ששחקן, איכותי ככל שיהיה, לא צובר בעשור. עד כדי כך.
צבר חוויות של ווינר שספורטאים לא חווים בעשור. דונצ'יץ' (getty)
המשחק הרביעי בסדרת הסיבוב הראשון נגד הקליפרס, בפיגור 2:1 כבר נכנס לפנתיאון. של הפלייאוף, של הליגה, של הענף, של דאלאס ושל הסלובני הצעיר.
עם הגב אל הקיר, בידיעה שהפסד כנראה ישלח את המאבריקס שלו הביתה כבר בתחילת הפלייאוף, עם נקע בקרסול, ללא הכוכב הגדול שלצידו, קריסטפס פורזינגיס, לאחר שקבוצתו כבר הייתה בפיגור של 21 נק'. כשהמשחק הלך להארכה, כשהלחץ גבר והיריבה דפקה שלשת קלאץ', כשמצב הרוח ברצפה ולוח התוצאות הראה פיגור נקודה 3.6 שניות לסיום. כשכולם ידעו שהכדור ילך אליו ושהוא יקבל את ההחלטה.
והכדור הגיע אליו, והשעון החל מתקתק לאחור, והזמן כאילו עמד. כדרור, ועוד אחד כזה בין הרגליים, ועוד הטעיה ועוד אחת, ועוד ניסיון ללכת קדימה וצעד לאחור, והצידה, והתחושה היא שעברו איזה 7, 8 שניות לפחות, ואז... בדיוק כמו ההוא, מספר 23 באדום של שיקגו בולס, כשכולם רואים איך זה מתחיל, איך זה מתפתח - כולם גם יודעים איך זה יגמר. הכדור נזרק, הקשת, והמנורות מסביב ללוח שנדלקות בזמן הזה שהשעון מתאפס לו. ופריז. אפשר כבר להתרומם מהספה עם הידיים באוויר תוך כדי מעוף הכדור. זה נכנס. כצפוי. כדרכו של ווינר. לוקה מג'יק.
אפשר, אבל לא בא לי לכתוב על מספרים, שיאים, טריפל דאבלים או פוטנציאל ממומש עד תום. לא על התאמות לליגה הטובה מכולן, לא על הטעויות של אלה, מג'נרל מנג'רים ועד ליריבים על הפרקט, שלא זיהו את הפלא והאקספוננטיאליות העתידית (סליחה על המילה הלועזית הארוכה) עוד כשהיה בן 15 וחצי בספרד.
אומר רק שני דברים: אין, לדעתי, מישהו בעולם הספורט בכלל, ובכדורסל בפרט, ספורטאי ששווה יותר לקנות כרטיס כדי לצפות בו משחק (שכחו לרגע מהקורונה, ימח שמה) מאשר לוקה דונצ'יץ'. והדבר השני, כשרק לפני שבוע דיברו כולם על כך שזמנית, דמיאן לילארד הוא הכדורסלן הטוב בעולם, לפני חמישה ימים זה היה קוואי לנארד, למחר זה היה אנטטקומפו ושלשום לברון חזר למלוך. אבל נכון להיום, וכנראה לעוד הרבה הרבה הרבה שנים קדימה, "לוקה מג'יק" הוא גם "נאמבר וואן לוקה"!
הטוב עוד לפנינו. דונצ'יץ' (getty)