הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

תמונת מראה: מה ייצא מטרייד ג'ון וול - ראסל ווסטברוק?

שני רכזים ממורמרים, עם חוזים ענקיים, נטייה לריכוזיות וסימני שאלה לא מעטים, שיחקו כיסאות מוזיקליים. האם ברוקס יכול לשכנע את ווסטברוק ש(גם) זו לא הקבוצה שלו? האם וול יחזור לעצמו ויסתדר עם הארדן? ואיך דני אבדיה יושפע מהחבר החדש? סורוקה עונה

ערן סורוקה
ערן סורוקה  03.12.20 - 10:23

בחוברת הקומיקס מספר 19B של ספיידרמן בשנת 1967, תחת פרק שזכה לכותרת "זהות כפולה", הופיע לראשונה האיור של ספיידרמן מסתכל על ספיידרמן. אחד היה גיבור העל המקורי, השני נבל שהתחזה אליו, ובציור המפורסם, שהפך מאז למימ אינטרנטי נפוץ, השניים מצביעים אחד על השני ואי אפשר לדעת מי זה מי. הלילה, יכול להיות שראינו לראשונה בתולדות ה-NBA טרייד שאפשר לתאר באמצעות המימ הזה: ראסל ווסטברוק עבר לוושינגטון, ג'ון וול עבר ליוסטון.

על פניו, אף קבוצה לא באמת ניצחה או הפסידה בטרייד הזה. החוזים העצומים זהים – עוד 3 שנים וכ-130 מיליון דולר לשניהם – מה שהפך את שתי הקבוצות הללו, בהתחשב בכך שהניקס החליטו לבנות סביב צעירים ושבשארלוט כבר יש מספיק שחקנים שצריכים את הכדור ביד, ליעד הריאלי היחיד לעיסקה, זו עבור זו. שניהם סבלו מבעיות בריאותיות (ותכף נגיע לזה), שניהם עברו את גיל 30, שניהם התרגלו להיות THE MAN עד שהמציאות טפחה על פניהם, ובעיקר, על פי הדיווחים מהקבוצות, שניהם ביקשו לעזוב.

למרות זאת, ב-ESPN דווח הלילה כי המנג'רים טומי שפרד ורפאל סטון, שני חבר'ה טריים יחסית בתפקיד שלא חוו דקה אחת של וול או ווסטברוק על המגרש כמקבלי ההחלטות הראשיים, לא שוחחו במשך שבועות. כך שכנראה בשני המועדונים ניסו למתוח את החבל עד לרגע שבו האימונים יתחילו, כדי לראות האם הרכזים הממורמרים עוד ישנו את דעתם. כשהבינו שהתשובה שלילית, ושאף קבוצה לא באמת יודעת בוודאות שתהיה טובה יותר במצב של סטטוס קוו, העיסקה נרקמה מהר. הוויזארדס הוסיפו בחירת סיבוב ראשון בעוד 3 שנים שתעבור לרוקטס רק אם וושינגטון תגיע לפלייאוף באותה עונה, אז כנראה שווסטברוק נחשב לשחקן הטוב יותר מבין השניים. אבל יש כל כך הרבה נקודות לדיון כאן, אז כדאי שנתחיל.

50 מיליון דולר על 0 דקות כדורסל
בשורה התחתונה, וזו הסיבה שהוויזארדס עשו את הטרייד, ראסל ווסטברוק נכון לדצמבר 2020 הוא שחקן טוב יותר, ובריא יותר, מג'ון וול. וול, אם היה חוזר לעצמו ולכושר שהיה בו באביב 2017 כשהוביל את הוויזארדס למרחק ניצחון אחד מגמר המזרח, היה שחקן טוב יותר עבור וושינגטון. אבל זה "אם" גדול, שאת תוצאותיו יצטרכו עכשיו לגלות ביוסטון.

עם כל ההתקדמות ברפואה, שחקן אחרי פציעה בגיד אכילס ושנתיים בחוץ עלול להיראות שונה עם חזרתו. גם בוושינגטון וול היה נכנס לקבוצה כמעט חדשה – מהסגל ששיחק סביבו ב-26.12.2018, הפעם האחרונה בה דרך על הפרקט במשחק NBA, נשארו רק בראדלי ביל, תומאס בראיינט, ששיחק באותו ערב 13 דקות, וטרוי בראון ששיחק 29 שניות. וכמו באימרה המפורסמת על כך שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים, כל השחקנים הללו השתנו. ביל הפך לשחקן שיעיל עם הכדור לא פחות מאשר בלעדיו, ולפרנצ'ייז פלייר ששווה 30 נקודות לערב. בראיינט הפך לסטרץ'-סנטר מבטיח. בראון התפתח כשחקן כנף יוצר. על פניו, כל השינויים הללו לטובה. אבל וול לא יכול היה לסבול את זה שהקבוצה הפכה לקבוצה של ביל.

באמת שאין מספיק מלים לתאר את כפיות הטובה לגבי המשפט האחרון בפיסקה הקודמת (שלא לדבר על כך שוול מגיע עכשיו לקבוצה עם שוטינג גארד עוד יותר דומיננטי, שאפילו פחות מחבב את הרעיון של להיפרד מהכדור). וול קיבל יותר מ-50 מיליון דולר מאז דצמבר 2018 בשביל לשחק 0 דקות של כדורסל. יכול להיות שמאחורי הקלעים קרו דברים בינו לבין ההנהלה שאנחנו עדיין לא יודעים, אבל לקטר על כך שחברך לקבוצה הפך לשחקן טוב יותר בלעדיך? ברצינות? מה שמוביל אותנו לעוד פקטור בהחלטה של הוויזארדס ללחוץ על ההדק: נראה שהטרייד הזה, מבחינתם, ימנע מבראדלי ביל לעזוב, ויהפוך אותו למרוצה יותר.

העניין הוא שווסטברוק מזכיר מאוד את וול במשחק שלו, והתעלה עליו בצנטרליסטיות שלו. ווסטברוק קולע לאורך הקריירה כ-30% מעבר לקשת, וול קלע ב-32.4%, שניהם הרבה מתחת לממוצע בליגה. וול כן הצליח לקלוע ב-37% בעונת השיא שלו בבירה, אבל דייק רק ב-30% מעבר לקשת בשליש העונה האחרונה לפני פציעתו. ווסטברוק צלל ל-24% בעונה שעברה. לוול היה את ה-usage rate – אחוז ההתקפות של הקבוצה שמסתיימות בהחלטה שלו (זריקה, אסיסט או איבוד) - ה-28 בגובהו בתולדות ה-NBA, ליגה המתקרבת ל-75 שנות קיום. ווסטברוק מדורג שני בקטגוריה הזו בכל הזמנים אחרי אחד, מייקל ג'ורדן.

תוכנית מורי – העתק-הדבק
האחוזים של ווסטברוק לשלוש היו כל כך מזיקים ברוקטס, שהם הכריחו את דריל מורי ומייק דאנטוני לוותר על סנטר מסורתי, למסור את קלינט קאפלה ולהביא את רוברט קובינגטון, כדי שכל ההתקפה תוכל לרווח את הפרקט עבור ראס ולתת לו לחדור באין מפריע. בתקופה שאחרי הטרייד, זה עבד פלאים: ראס כמעט הפסיק לזרוק לשלוש ושיחק את הכדורסל היעיל בחייו. כך שבהנחה שווסטברוק לא יגלה פתאום שהוא אח אובד במשפחת קארי, סקוט ברוקס (שכרכז לקח אליפות, אגב, דווקא ביוסטון) והמנג'ר טומי שפרד כבר יודעים איך דברים יכולים לעבוד.

מהבחינה הזו, לוויזארדס יש חמישייה שיכולה לגרום לזה להצליח. בראדלי ביל מושך אש וסקורר ברמה גבוהה ובראיינט, למרות שההגנה והוורסטיליות שלו לא מזכירות את אלה של קובינגטון, קלע בעונה האחרונה ב-40% מעבר לקשת. ההצלחה של הוויזארדס במקרה הזה תקום ותיפול על היכולת של השחקנים בעמדות 3-4 לקלוע גם הם באחוז שלפחות יחייב את ההגנות להתייחס אליהם בכבוד.

רוי האצ'ימורה דייק ב-29% כרוקי, אם כי ברוקס טען שהיפני שיפר את הקליעה בפגרה. בראון דייק ב-34% עם פחות משלשה לערב, כולל ב-32% במשחקי הבועה כשקיבל על עצמו תפקיד מרכזי יותר. על הקליעה של אבדיה נכתבו מספיק מלים, ועכשיו כולנו כוססים ציפורניים בציפייה לתוצאות. במובן הזה, יכול להיות שדאוויס ברטאנס, שממילא קיבל בפגרה חוזה חדש של 80 מיליון דולר לחמש עונות בזכות האחוזים המטורפים שלו מעבר לקשת, יהיה המרוויח הגדול על חשבונו של האצ'ימורה.

מכירים חנויות אופנה בוושינגטון? שואל בשביל חבר
מה זה אומר עבור אבדיה? אחרי שהבחירה שלו על ידי הוויזארדס קבעה שהוא ישחק העונה בעיקר בעמדה מספר 3, כחוליה מקשרת בין הקו האחורי לקדמי – למועדון יש בעמדה 4 את האצ'ימורה, ברטאנס ואנתוני גיל – ההבאה של ווסטברוק, על פניו, אומרת שהכדור יהיה ביד של דני עוד פחות בדקות שבהן ווסטברוק על המגרש. רק שממילא כל עוד וול היה בקבוצה, היכולות של אבדיה כ"עושה משחק משני" היו פחות הכרחיות.

המחשבה הראשונה היא שאולי עדיף לאבדיה בשלב ראשון לעלות מהספסל, להשאיר לבראון את הכבוד של לצפות בווסטברוק מכדרר, ולתרום את יכולות הובלת הכדור שלו באופן מוגבר בכל הדקות בהן ראס יורד לנוח. המחשבה השנייה היא שאם אבדיה יצליח לקלוע בעונה הבאה ב-35 אחוז ומעלה מעבר לקשת, ולכסות על חורים בהגנה שייצרו הגארדים, הוא יכול להתאים לשחק גם לצד ראס.

מעבר לזה, מבחינת אישיות אבדיה דווקא יכול למצוא בווסטברוק סוג של מנטור. שניהם שחקנים שלא רואים בעיניים ומשחקים סופר-חזק בכל דקה על הפרקט, שניהם פורחים בקצב משחק מהיר, שניהם רגילים (עד כמה שאפשר להגיד "רגיל" על שחקן בן 19) ללחץ של ניצחונות. ויקטור אולאדיפו, בעונה בה הפך לשחקן המשתפר של העונה וקפץ למדרגת סופרסטאר, נתן את הקרדיט וההשראה על כך לווסטברוק. ואם לשפוט על פי הבגדים איתם הגיע דני לחתימה על החוזה בוויזארדס, או על פי הפפיון איתו הופיע לערב הדראפט, שניהם עוד עשויים לצאת ביחד לחנויות בגדים במרכז די.סי, בהתאם להנחיות הנחמן אש המקומי.

ווסטברוק, ואת זה ברוקס יודע היטב משבע שנות עבודה משותפת באוקלהומה סיטי, הוא חתיכת אישיות. עם כל האנטגוניזם שהוא יכול לעורר, הוא יותר ווינר – 106 משחקי פלייאוף ברזומה לעומת 37 של וול – והוא גם דעתן יותר מאשר וול, ונחשב למנהיג ששחקנים מקשיבים לו, על הפרקט ומחוצה לו. על מוסר העבודה הגבוה שלו אין ויכוח, והאינטנסיביות משפריצה לו מהאוזניים. מהבחינה הזו, הוויזארדס חיזקו את מצב ה"Win now" שלהם עוד יותר. הם רוצים להתמודד על מקומות 7-10, המובילים לטורניר הפליי-אין, ואולי קצת יותר מזה.

הוויזארדס בעיקר הבינו שהשידוך בין וול לביל בגרסת 2020 לא יעבוד, הרוקטס הבינו שווסטברוק לא רוצה לשחק עוד דקה ליד הארדן, ועסקת חילופי השבויים יצאה לדרך. כעת רק שאלה אחת נותרה, והיא זו שעשויה לקבוע האם השידוך הזה יצליח בסופו של דבר: האם ברוקס, בעונה אחרונה של חוזה בה מאמן נחשב לרוב ל"ברווז צולע" – ואל תופתעו אם הוויזארדס יחליטו כעת להאריך את חוזהו, בעונה או שתיים – יוכל לשכנע את ווסטברוק בן ה-32, המשתוקק לדף חדש, למסור יותר, להיות המנהיג האחראי, ולעשות פחות שטויות. או במלים פשוטות יותר: גם הקבוצה החדשה שלך, ראס, שייכת למישהו אחר.