הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

אחרי עשור במדבר: הדרך של פיניקס סאנס לגאולה

לראשונה מאז 2010, הקבוצה מאריזונה תשחק בפלייאוף. המסע הארוך שלה כלל את בנדר, סיפור על מספרה ותסריט ממנו ניתן להפיק סרט מדע-בדיוני. על הזריחה מחדש של הסאנס

עפרי עמרמי
עפרי עמרמי  29.04.21 - 18:00
תחילת כתבה

אחד הרצפים השליליים הארוכים ב-NBA הגיע באופן רשמי לסיומו: פיניקס סאנס, בעבר קבוצת צמרת כמעט-קבועה אך בעשור החולף אחת הבדיחות העצובות בליגת הכדורסל הטובה בעולם, שמה את הצרות מאחוריה - והבטיחה לעצמה הופעת פלייאוף ראשונה מאז עונת 2009/10. מדובר, אגב, ברצף השלילי השני באורכו בליגה, כאשר רק לסקרמנטו קינגס תקופה ארוכה יותר ללא הופעת פלייאוף (האחרונה הייתה ב-2005/6).

המסע של פיניקס במדבר היה ארוך ומייגע. לא רק שהיא לא הגיעה לשלבי ההכרעה - ברוב הזמן היא גם הייתה עמוק מאוד בתחתית. בארבע עונות בעשור היוצא היא סיימה עם המאזן הגרוע ביותר במערב, ובעונה אחרת "התעלתה" וסיימה עם המאזן השני הכי חלש.

בתוך כך, במשך ארבע עונות רצופות היא לא הצליחה להשיג יותר מ-24 ניצחונות (באחת מהן גם לא הגיעה ל-20), ובפרק הזמן הזה הייתה מקור לכמה וכמה החלטות מפוקפקות וסיפורים לא מחמיאים. אז הנה - על קצה המזלג - המסע שעבר על הסאנס עד לזריחה המחודשת.

"הריקוד האחרון"
אי אפשר להתחיל בסיפור בלי לחזור אחורה אל הופעת הפלייאוף האחרונה. בקיץ 2010, אחרי סיום העונה, עזב אמארה סטודמאייר לטובת ניו יורק ניקס - הצעד הראשון בדרך להתפוררות הפרנצ'ייז מאריזונה. אבל עוד לפני כן, אמארה וסטיב נאש הובילו ריצת פלייאוף מרשימה, שנעצרה רק בגמר המערב (4:2) על ידי קובי בראיינט והלייקרס, שהמשיכו עד לזכיה בתואר על חשבון בוסטון.

נאש וסטודמאייר יצרו לאורך השנים ביחד את אחד משיתופי הפעולה הקטלניים ב-NBA, אבל לא הצליחו לשתות מהבאר - יש שיגידו בגלל הגנה לא מתפקדת, יש שיטענו לחוסר צדק וחוסר מזל. הם כן השאירו זכרונות נהדרים לאוהדים, אבל כאלה שהפכו דהויים יותר ויותר בעקבות מה שהגיע בשנים הבאות.

טעות קטלנית ראשונה
בניגוד לכל הציפיות, את עונת 2013/14 סיימה פיניקס עם 48 ניצחונות מול 34 הפסדים ופספסה את הפלייאוף על חודו של משחק אחד (אגב, מאזן זה היה מציב אותה במקום הרביעי במזרח באותה עונה). עם ההצלחה-היחסית הזו נפתח התיאבון - ובקיץ 2014 צורף לסגל אייזאה תומאס, אחרי עונת שיא בסקרמנטו, במטרה ליצור קו אחורי מאיים עוד יותר לצד גוראן דראגיץ' ואריק בלדסו.

במקום זה, פיניקס קיבלה מאבקי אגו, חוסר סדר ברמת ההיררכיה בין השלושה ובקיצור, חדר הלבשה רעיל. כל זאת הוביל לכך שהן דראגיץ' והן תומאס הועברו בטרייד עוד לפני סיום העונה, והסלובני אף תקף בחריפות את הארגון לפני עזיבתו. "אני לא סומך על האנשים פה יותר. הם סיפקו הבטחות ולא עמדו בהן. זה קרה יותר מדי פעמים", ירה, ועלה על טיסה לכיוון אחד למיאמי.

"אני לא רוצה להיות כאן"
בעוד דראגיץ' ותומאס מצאו את עצמם מחוץ לפיניקס עוד לפני תום אותה עונת 2014/15, אריק בלדסו השלים אותה - ונשאר עוד שתי עונות מלאות לאחר מכן. שלושה משחקים בתוך עונת 2017/18 הספיקו לו. פיניקס הפסידה בכל אותם משחקים - בשניים מתוכם בפער של 42 נקודות או יותר - ואת מחיר הביזיון הזה שילם המאמן ארל ווטסון, שפוטר אחרי שלושה משחקים בלבד.

זמן לא רב אחר כך, אריק בלדסו פנה לחשבון הטוויטר שלו וכתב חמש מילים בלבד: "אני לא רוצה להיות כאן". בהמשך, הג'נרל מנג'ר של הסאנס באותם ימים, ריאן מקדונו, סיפר שבלדסו טען בפניו כי דבריו באו בעקבות ביקור שלו במספרה (אמיתי לגמרי).

מקדונו, כצפוי, לא "קנה" את ההסבר הזה של הגארד ואמר: "אני לא מאמין שזה נכון. הוא לא יהיה איתנו בהמשך הדרך". שבועיים מאוחר יותר, בלדסו אכן הועבר בטרייד למילווקי. ופיניקס? היא המשיכה "להסריח" את הפרקט וסיימה את העונה עם המאזן הגרוע ב-NBA.

זיוף בבחירות (ויהלום אחד)
בכל כישלון על הפרקט יש צד אחד חיובי - הוא מעניק את האפשרות לקבל בחירה גבוהה בדראפט, ולשנות את הגורל דרך צירוף שחקנים צעירים ומוכשרים. במקרה של פיניקס, ובכן, זה לא עבד כמתוכנן: היא בחרה באלכס לן (5), בדראגן בנדר (4) במרקיז כריס (8) ובג'וש ג'קסון (4) גבוה מאוד בדראפט - וכל אחת מהבחירות הללו התבררה ככישלון חרוץ (וזאת בלשון המעטה).

אם לא די בכך, אז הסאנס לקחו בבחירה הראשונה ב-2018 את דיאנדרה אייטון, והשאירו את לוקה דונצ'יץ' על המדף. נכון, הסנטר לא הפך 'פלופ' כמו שאר השמות שהוזכרו מקודם, אבל ברור לכל היום כי הפלא הסלובני הוא שחקן ברמה אחרת לחלוטין.

בעוד בבחירות הגבוהות פיניקס נפלה פעם אחר פעם אחר פעם, בסוף הלוטרי של דראפט 2015 היא מצאה יהלום. דווין בוקר נלקח בבחירה ה-13 באותו קיץ - ומהר מאוד קיבע את מעמדו כשחקן שסביבו הקבוצה תיבנה בעתיד הנראה לעין.

עם זאת, הסאנס כשלו שוב ושוב בניסיונות לבנות סביבו צוות מסייע איכותי, דבר שבאופן טבעי יצר ספקות בכלי התקשורת לגבי עתידו במועדון. בוקר עצמו נשאר נאמן לקבוצה שבחרה בו וזה, יותר מכל סל שקלע, הוא הדבר הכי גדול שהעניק לה - כי זה איפשר לפיניקס ולאוהדים שלה להמשיך לחלום על ימים אחרים. והם הגיעו.

בועת חלומות
קבוצה שהופכת "משום מקום" מנמושה לכוח-עולה הוא לא דבר כל כך נדיר; כשמחברים את כל הנקודות שהובילו את הסאנס בחזרה לצמרת, מקבלים תסריט ממנו ניתן להפיק סרט מדע-בדיוני. ברשותכם, נתחיל מהסוף: עונת 2019/20, אתם יודעים, הופסקה בגלל מגפה עולמית; היא חודשה בבועה בדיסניוורלד - אליה פיניקס הוזמנה, זאת למרות שדורגה רק במקום ה-13 במערב והייתה עם סיכוי אפסי להגיע למשחקי הפליי-אין; כלל לא בטוח שפיניקס הייתה ראויה להזמנה הזו, אבל ההזדמנות ניתנה - והיא לקחה אותה בשתי ידיים, כחלק מאותו תסריט כמעט-מופרך.

פיניקס, באופן סנסציוני למדי, ניצחה את כל שמונת משחקיה בבועה - והייתה לקבוצה היחידה שעושה זאת; זה לא הספיק עבורה כדי להיכנס לפליי-אין (מה שמסביר כמה רחוקה היא הייתה מלכתחילה), אבל זה בפירוש עזר לה להרוויח משהו לא פחות חשוב: כבוד; אחרי שנים ארוכות בתחתית ומעט מאוד, אם בכלל, כותרות חיוביות לזכותה - פיניקס שוב נהנתה, ולו לרגע, מהצד המלטף של התקשורת. בנוסף, אפשר להניח בביטחון רב כי הריצה המדהימה הזו בבועה סייעה לסאנס להשיג משהו חשוב הרבה יותר: את כריס פול.

בשורה התחתונה: אם העונה לא נעצרת בגלל מגפה, אם פיניקס לא מוזמנת לבועה לכבוד חידושה, אם היא לא עושה שם 0:8 בלתי-סביר בעליל - היא בסבירות גבוהה מאוד לא נהנית כיום משירותיו של אחד הרכזים הטובים בהיסטוריה, וכנראה ממשיכה לדשדש. אם זה לא ה-סיפור של עונת ה-NBA הנוכחית - מישהו פשוט לא קרא עד הסוף.