מופסה מת, סימבה הופך ליורש העצר. כל מי שהלך אמש למחזמר "מלך האריות" בברודוויי ידע בדיוק לאיזו עלילה הוא מגיע ומה יקרה בסוף הערב, דבר שאף אוהד ספורט לא יכול להגיד בוודאות כשהוא נכנס לאצטדיון כלשהו. אף אחד, חוץ מאלו שנכחו הלילה (בין שלישי לרביעי) במשחק של גולדן סטייט בניו יורק.
מחירי הכרטיסים להתמודדות היו היקרים בהיסטוריה של הניקס בעונה הסדירה (מחיר התחלתי של 400-500 דולר ביממה האחרונה), והסיבה ברורה: כמו אצל השכנים בברודוויי, לכולם היה ברור מה הם הולכים לקבל וזה לא הפריע לאיש - הנאה מובטחת מבית היוצר של סטף קרי.
רק בן אדם שלא מכיר את ה-NBA או לחילופין היה בקומה בעשור האחרון יכול היה להמר נגד קרי במשחק הזה. שתי שלשות כדי להפוך לשיאן השלשות ב"מכה" של הכדורסל? כסף על הרצפה, ובקופות הגארדן. אז ללילה אחד חובבי הליגה הטובה בעולם שמו בצד את המתח, את הקבוצות, את העונה וגם את החדשות הדרמטיות על התפרצויות הקורונה, ולמדו מאנשי התרבות בשדרה המקבילה איך לפנות את הרגשות לעלילה ידועה מראש, על אריה שהולך לשאוג ולהפוך למלך.
שאגה ששווה 2974 מילים (Getty)
עוד נגיע לאקשן הבלתי רגיל מתוך הגארדן, אבל כדי להבין מה עמד מאחורי הטירוף צריך קודם כל לחזור אחורה לדראפט 2009. הרבה לפני שמגיע שלב החליפות, הכובעים ולחיצות הידיים על הבמה, לרוקיז תמיד יש יעד מועדף בראש, והיעד המועדף על קרי ומשפחתו היה ניו יורק, כך סיפר אמש בראיון אביו דל. "זה מאוד מאוד מאוד נכון שסטף ואנחנו רצינו שהוא ישחק במדיסון סקוור גארדן", אמר. "כשמאמן גולדן סטייט דאז דון נלסון התקשר אליי ביום של הדראפט, אמרנו לו שאנחנו מעדיפים שהוא לא יבחר את סטף כי הוא רוצה להיות במקום אחר".
שש הקבוצות הראשונות שבחרו בדראפט לא נגעו בקרי, גולדן סטייט שביעית וניו יורק שמינית. והניקס, כמו הניקס, נשארו עם הכמעט ובחרו את ג'ורדן היל שתרם למועדון 97 נקודות ב-24 משחקים בסך הכל. ואז הגיע התאריך הבא: 27 בפברואר 2013. בגיל 24 בלבד, כשהוא עדיין לא יודע מה זה פלייאוף, קרי הגיע לגארדן וחגג את "משחק הבריאה" שלו עם 54 נקודות ב-85% משלוש (11 מ-13!!), אך נכנע לניקס. כמעט תשע שנים אחר כך המספרים הללו עדיין לא נתפסים, אז נסו להיזכר מה היו התגובות באותם ימים.
גם במכללות במדי דייווידסון קרי סיפק הצגה ב-MSG, כשקלע 13 מתוך 15 הנקודות האחרונות של קבוצתו והוביל אותה לניצחון דחוק על מערב וירג'יניה. כשמוסיפים לכל זה את העובדה שמדובר באולם הכי מפורסם בתבל שממוקם ממש בלב מנהטן, ואת נוכחותם של ריי אלן ורג'י מילר שפרשן את המשחק - מבינים שכך נראה התסריט המושלם. ומכיוון שמדובר בשחקן שמייצג שלמות בכל הנוגע לקליעה ולסגנון משחק, הלילה הזה לא יכול היה לקרות בשום מקום אחר.
כאן הקהל בגארדן תפס את הראש (Getty)
פה הוא כבר תפס את הטלפונים (Getty)
הערב שלי בגארדן התחיל כשלוש שעות לפני הג'אמפבול, כשהשחקן היחיד בערך שזרק על הפרקט היה אקס עירוני נס ציונה בעונה שעברה ושחקנה של הניקס וויין סלדן. ככל שעבר הזמן עוד ועוד שחקנים עלו לחימום, ספייק לי הגיע מוקדם מהרגיל כיאה למעמד, גם אוהדים של הווריירס החלו לעשות את דרכם פנימה, אבל כולם חיכו לאיש אחד. אפשר לומר ש-90% מהקהל היה בצד המגרש של גולדן סטייט, תוך שהוא ממתין למספר 30, ועוד 10% מהאנשים באולם צפו בדרק רוז מתחמם בצד השני.
דל קרי הגיע ונצפה מדבר עם הג'נרל מנג'ר של הווריירס בוב מאיירס, אך חתן השמחה עדיין לא עלה. ניתן היה לראות בעיניים (ובזווית של הטלפון) של כל אוהד ואוהד שהוא מחכה לראות את קרי יוצא מהמנהרה, ולפרקים נדמה שגם אם מייקל ג'ורדן היה עולה לזרוק בצד השני - הקהל היה ממשיך לחכות בצד הצהוב-כחול לקלע הגדול בהיסטוריה.
קרי עלה אחרון לפרקט ויצר סצנה שלא נראתה העונה, בטח שלא בגארדן שידוע כאולם ביתי מאוד. כשעה למשחק, הייתה צפיפות חריגה מאחורי הסל של האורחת ונשמעו שלל בקריאות בסגנון "Curry I love you" (כולל מאוהדים של הניקס שידעו להעריך גדולה). דריימונד גרין אמר לפני המשחק שהוא מצפה לאווירה מיוחדת כי "אנשים אוהבים לראות היסטוריה", והוא צדק יותר ממה שהוא דמיין.
חלק נכבד מהקהל ב-NBA לא ממהר לשבת במקומותיו עם פתיחת המשחק, במיוחד בעונה הסדירה, כי הוא אוהב לדאוג לעצמו לאוכל ושתייה לפני שמתחילים. התורים תמיד עמוסים בדקות הראשונות, אבל הלילה קרי הצליח לשנות את ההרגל הזה. אף אחד לא העז לפספס את דקות הפתיחה (ידעו למה) וברגע שהמשחק יצא לדרך, אלו שעדיין לא נכנסו ליציע שלהם החלו לרוץ ברחבי הגארדן על מנת להגיע לכיסאות שלהם ולא להחמיץ היסטוריה. מסתבר שלא רק השומרים של קרי רצים בגללו.
הספלאש בראת'רס של היציע
"אני הולך לצלם את המשחק כל עוד קרי על הפרקט, אין סיכוי שאני לא מתעד את השלשה ה-2974", אמר לי אחד האוהדים במהלך הצגת השחקנים. עכשיו קחו את האוהד הזה ותכפילו אותו ב-20,000: ככה נראה הגארדן, לצד רעש מטורף בכל פעם שקרי נגע בכדור. הצלף לא בזבז זמן, התחשב בבקשת הקהל ובזריקה הראשונה שלו צלף את השלשה שהשוותה את השיא של אלן. הגארדן רעד כאילו ג'וליוס רנדל קלע סל ניצחון על טריי יאנג בפלייאוף.
ואז, כשכל האוהדים הסתדרו עם המתמטיקה הפשוטה והבינו כי מה שמפריד בינם לבין היסטוריה זה סל אחד, אף אחד לא מצמץ. קרי החטיא את הזריקה השנייה שלו אבל נותר על המגרש, ונוצרה הרגשה שאפשר לוותר על כל ההתקפות של הניקס. כשבע דקות וחצי לסיום הרבע הראשון סטף הרים זריקה נוספת אחרי תרגיל יפה, ואלו היו הפרצופים ברחבי האולם בזמן שהכדור עשה את דרכו לטבעת:
רק רשת. הר הגעש התפרץ והמדיסון סקוור גארדן הפך בין רגע לחצר הפרטית של קרי. האוהדים של גולדן סטייט קפצו אחד על השני, העיתונאים הסתכלו אחד על השני במבט של "ראינו עכשיו משהו מיוחד" ואוהדי הניקס נזכרו באותו משחק בו קרי קלע עליהם 54 נקודות - רק שהפעם הוא כבר לא הפתיע אף אחד.
מיד אחרי השלשה ההיסטורית קיבלנו את הרגע הכי אמריקאי, הכי יפה והכי הולם לרגע כזה. שתי הקבוצות ירדו לספסלים עם פסק זמן ארוך מהרגיל שנמשך כמה דקות טובות, קרי עלה למסך הגדול שם זכה לכבוד של שיאן השלשות בכל הזמנים וברקע נשמעה מוזיקה דרמטית תוך כדי מחיאות הכפיים של הקהל שגרמה למתרחש על הפרקט להיראות כמו סצנת סיום מסרט. אין הרבה שחקנים שהיו זוכים לכזאת אהבה, אבל כמו שהבנו מזמן, מה שקרי מביא לשולחן שונה מכל מה שהכרנו.
אם בשכונה משחקים עד 21, אז התחושות בתוך האולם היו שהמשחק נגמר עם השלשה השנייה של קרי. אדם סילבר פחות התחבר לרעיון ובסיום 48 הדקות קרי השלים עוד מעגל קטן בתוך הערב ההיסטורי שלו. כמו ב-2013 המשחק האייקוני של קרי בגארדן הגיע לאחר הפסד אצל אינדיאנה, אך הפעם הוא לא נתן להיסטוריה לחזור על עצמה לגמרי וקינח את הפסטיבל עם ניצחון. ועכשיו, אחרי ששיא השלשות מאחורינו, גולדן סטייט כמו גולדן סטייט תמיד חושבת על הפרק הבא בשושלת שלה, ולפרק המרגש לא פחות הזה קוראים הקאמבק של קליי תומפסון.