המצב בפסגה מתחיל להתבהר. כולנו יודעים כבר על מי אנחנו מדברים, אין סודות יותר. גם המדרגות מתחילות להצטופף כפי שהובטח, כי הפערים בין השחקנים הולכים ונהיים חשובים וגדולים יותר. נשאר לנו שחקן אחד מהמדרגה החמישית ("כשאני בריא אני אולסטאר"), סוג של חוב מאתמול, ונתקדם.
20 - דמאר דרוזן, שיקגו בולס
למה הוא כאן - לכאורה המיקום הזה למישהו שהיה מועמד ל-MVP לחלק (זערורי) מהעונה זה דיס רציני. דרוזן בעונה הטובה בקריירה שלו, לוהט מחצי מרחק, והוביל את שיקגו לפלייאוף. שני סלי הניצחון שהיו לו בק-טו-בק הם החומרים שמהם עשויות אגדות. כוח מתפרץ, עבודת רגליים, קריאת משחק - כל אלה יש לו בכמויות.
למה הוא רק כאן - לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל עונה רגילה יש פלייאוף. דרוזן הוא כוכב שחכם על החלשות שבהגנות, ולא מצליח להתאים את עצמו להתאמות שמולו. העונה שיקגו נוראית מול אריות הליגה, תעשו פרצוף מופתע. הוא מגן רע, אבל אני חושב שהוא שחקן נהדר סך הכל. הבעיה היא יש לו סקיל סט של כוכב ראשון שלא יכול לשחק בלי הכדור כמו כוכב שני, והוא לא דומיננטי כמו כוכב ראשון (לפחות בפוסט-סיזן). אז גם הכוכבים הראשונים מעליו, וגם הרבה מהכוכבים המשניים.
מדרגה #4 - "אם אני לא אול-NBA אז התקשורת עוינת"
19 - ג'יימס הארדן, פילדלפיה 76'
למה הוא כאן - כי הוא ג'יימס פאקינג הארדן. יש גבול לזלזול.
למה הוא רק כאן - כי הוא כבר לא הסופרסטאר שהוא היה, וגם כשהיה, הוא נתקע יותר מדי פעמים בפלייאוף ולא בדיוק הוכיח שהוא האיש למשימה. סגנון המשחק שלו מפנצ'ר את מצב הרוח של כל השחקנים על המגרש, ונראה שיש השלכות שליליות לכל האפקטיביות המתוסרטת הזאת. אני קונס אותו גם על חוסר היכולת והנכונות שלו להתאים את עצמו. הוא פשוט כבר לא שם. וההגנה.
18 - קיירי אירווינג, ברוקלין נטס
למה הוא כאן - הוא לא נראה ככה, אבל אירווינג הוא מפלצת. סופרסטאר התקפי מטורף, סליחה על בחירת המילים, שהמשחק שלו מתורגם לפלייאוף בצורה מושלמת. הוא לא רכז יוצר קלאסי, אלא יותר שוטינג-גארד שמסיים מהלכים ויוצר לעצמו, אבל הוא פשוט כל כך טוב בזה שאין עם זה בעיה. הוא קולע זריקות קשות בתדירות גבוהה כל כך שאי אפשר ממש לקרוא להן ככה.
למה הוא רק כאן - בחיי שאני לא אומר את זה בהקשר של הבחירה שלו לא להתחסן, אבל לפעמים אירווינג נותן לי וייבים של יוקו אונו. כאילו שום דבר לא יוכל לצמוח לידו. זו הביקורת הכי פחות קשורה לכדורסל שיש, אבל זה תמיד משהו איתו. הוא גם מפסיד משחקים על פציעות בקצב גבוה, ושומר סביר, אבל מוגבל יחסית.
17 - טריי יאנג, אטלנטה הוקס
למה הוא כאן - אני אומר את זה בכאב, כי מבחינת אישיות הוא ממש לא הכוס תה שלי, אבל יאנג הוא גאון התקפי נדיר. קריאת המצבים ומהירות התגובה שלו נמצאים בטופ של המשחק, הופכים אותו לבלתי עציר לפרקים. הוא אחד המוסרים הכי טובים בליגה, ושחקן פיקנ'רול מחונן. מספרים הם לא הכל, אבל אף שחקן לא מעמיד ממוצעים כאלה סתם בגלל ששמו את הכדור בידיים שלו.
למה הוא רק כאן - על קיירי אמרנו שהוא שומר מוגבל, יאנג אפילו לא עונה להגדרה "שומר" בינתיים. זה לא קטע עקרוני שלי, להעניש שחקנים שלא אכפת להם מההגנה, אלא חשש אמיתי שלי לגביו. לקבוצות איתו יש תקרה קשיחה ומאוד לא מרשימה בפלייאוף, גם אם ראינו את ההוקס מגיעים אליה כבר. אני לא חושב שהריצה של השנה שעברה הייתה אפשרית מול קבוצות קצת פחות מוגבלות מבחינת תקיפת מיס-מאצ'ים, והגנתית יאנג הוא המיס-מאץ' הכי גדול בליגה. דמיינו כמה טוב שחקן צריך להיות בהתקפה כדי לנצח ארבעה-נגד-חמישה בהגנה. והוא ממש קרוב! על זה אנחנו מדברים כאן.
16 - כריס פול, פיניקס סאנס
למה הוא כאן - אנחנו יודעים למה הוא כאן - הוא הפוינט-גוד. מנהיג שכל הקבוצות שלו משתפרות רק מעצם הגעתו. הוא שם לארגון רף גבוה יותר של מקצוענות, ועדיין יש לו המון מה לתת גם על המגרש. פול הוא אחד מהקילרים הוותיקים מחצי מרחק, ויש לו ראיית משחק של קוראת בקפה. זה הופך אותו לכאב ראש בפיקנ'רול גבוה. נתוני קלאץ' הם משהו שמשתנה מעונה לעונה, אבל הקבוצות של פול נמצאות בטופ באופן עקבי, והעונה פיניקס פשוט מדהימים בדקות הסיום בזכות צמד הגארדים שלה.
למה הוא רק כאן - כי הוא לא דומיננטי כמו הבאים אחריו ברשימה. 19.7 אחוז יוסג' רייט זה הכי מעט שהיה לו בקריירה, ורגע לפני גיל 37 זה לא משהו שהולך להשתנות משמעותית. נקווה שהפציעות לא ישחקו תפקיד בפלייאוף הזה, אבל ההיסטוריה שלו מלמדת שאם כך יהיה מדובר בהפתעה.
15 - פול ג'ורג', לוס אנג'לס קליפרס
למה הוא כאן - כי הוא כוכב שני מושלם. דגש על 'כוכב'. שחקן התקפה שלם, עם טונות של כישרון אתלטי ויכולת אישית. מגן נהדר, גם אם לא דומיננטי כבעבר.
למה הוא רק כאן - כי הוא כוכב שני מושלם. דגש על 'שני'. לא הייתי רוצה כמקבל ההחלטות העיקרי של ההתקפה, וגם האופי שלו העלה סימני שאלה לגביו כמנהיג. הוא כבר לא בשיאו האתלטי (שזה מובן, אך קריטי), והפציעות העונתיות מטרידות אותי.
14 - דונובן מיטשל, יוטה ג'אז
למה הוא כאן - מיטשל מדהים בפלייאוף כסקורר באופן קצת לא מוסבר. אפשר שמתחבא פה שחקן טוב יותר גם בעונה הרגילה. הוא יוצר לעצמו מצבי קליעה בקלות, והוא קלעי נהדר מבחוץ (הנתונים מהעונה יתיישרו, 35.5 אחוז משלוש לא מייצגים אותו). מעניין אותי איך הוא יראה בלי מייק קונלי לידו, אבל הוא מוכיח שהוא יכול להיות גם על הכדור וגם בלעדיו.
למה הוא רק כאן - כי הוא לא טוב מספיק הגנתית, למרות מה שחשבנו עליו לקראת הדראפט, ואני מפחד שהוא לא מוסר מספיק טוב כדי לקבל את המפתחות של ההתקפה.
13 - דמיאן לילארד, פורטלנד טרייל בלייזרס
למה הוא כאן - בואו לא נשכח מי זה דמיאן לילארד. יכול להיות שכבר לא נראה אותו יותר ברמות האלה, אבל אני דווקא אופטימי. כשהוא במאה אחוז מדובר באחד מהנשקים ההתקפיים הכי מאיימים בליגה. כוכב שמשלב יוסג' גבוה עם יעילות מרשימה, ויכול למתוח הגנות מעבר לנקודת השבירה שלהן. מנטלית, לטעמי מדובר באחד מהמנהיגים הטובים בליגה, אם לא הטוב שבהם.
למה הוא רק כאן - אני לא בטוח איך הוא יהיה ככוכב שני, וזה משהו שהוא יהיה חייב להיות בקונטנדרית. הוא קולע נהדר, ושחקן קבוצתי שלא נותן לאגו שלו להפריע לו, אבל זה לא בטוח מספיק. כרגע כל מה שהוא יודע זה איך לעשות דברים עם הכדור, בהתקפה שמבוססת עליו. יש לו חסרונות שקבוצות נוהגות לצוד בפלייאוף, על אף שהוא השתפר. אני גם מפחד שהשיא האתלטי שלו מאחוריו גם בלי קשר לפציעה.
12 - דווין בוקר, פיניקס סאנס
למה הוא כאן - כי הוא סקורר בלתי עציר גם בתפאורה של הפלייאוף - מגוון, חכם, סבלני ונפיץ. הוא כבר לא נמושה בהגנה, והוא רק הולך ומשתפר.
למה הוא רק כאן - כי לפול מגיע המון מהקרדיט, ואני לא בטוח שבוקר יכול להניע התקפה טופ 5 בלי רכז כמוהו. האם בוקר יכול להשתלט על סדרה או פלייאוף כמו הטובים ביותר? לדעתי התשובה נכון לעכשיו היא לא.
מדרגה #3 - "יש לי סיכוי להיות השחקן הכי טוב בפלייאוף"
11 - אנתוני דיוויס, לוס אנג'לס לייקרס
למה הוא כאן - בתור כינור שני הוא עוזר לך לנצח הרבה יותר מכמה כינורות ראשונים. אי אפשר לבקש הרבה יותר משחקן שנראה וזז כמוהו, מגן סופר דומיננטי ומגוון, ואחד מהמסיימים הכי טובים בליגה, לא רק בקרבת הסל.
למה הוא רק כאן - כי הגוף שלו שברירי, ובשלב הזה אפשר גם לשאול שאלות על האופי שלו. הוא לא נזק בחדר ההלבשה או משהו כזה. הוא כוכב ומקצוען. אבל יש איזה אקס-פקטור באישיות של סופר-דופר-סטאר, ואצל כל אחד ואחת זה אחרת, אבל עם דיוויס נדמה שזה חסר. אם זו הדרך שבה הוא עזב את ניו אורלינס (לא עצם העזיבה), או האופן שבו הלייקרס התפוררו סביבו העונה. אני מרגיש שנוח לו להיות הכוכב השני לצד אישיות דומיננטית כמו לברון. אולי נוח מדי. אני נותן מקום לאפשרות שהדירוג הזה קצת מפרגן לו יותר מדי.
ברמה המקצועית אפשר לקבוע סופית שרצף הקליעה הלוהט שלו בבועה היה אנומליה, ונראה שהוא כבר לא בפיק האתלטי שלו. הוא כבד יותר, אז הוא לא מגיע לכל מקום באותה מהירות, ולוקח יותר הפסקות בפוזשנים במהלך משחק.
דיוויס הוא שחקן די מבאס לסיים איתו, אז בואו מחר, כי הגיע הזמן להכנס לעשירייה הראשונה! זו תהיה הכתבה הראשונה שבאמת תהיה לנו הזדמנות לצלול יותר לעומק של כל שחקן.