כמי שגר בניו יורק ורואה מקרוב את שתי הקבוצות של העיר, בודדים המשחקים העונה שסיפקו את חבילת הצפייה המושלמת שמשלבת בתוכה הצגה על הפרקט וביציעים. זה בגלל שלברוקלין יש קבוצת כדורסל ואין באמת אוהדים (לפחות כשקווין דוראנט היה כשיר) ולניקס יש אוהדים אבל אין קבוצת כדורסל. על וושינגטון לא נדבר ולפילדלפיה אמור להיות את השילוב המיוחד הזה, אבל אחרי שהאולם שלה התרוקן באמצע הרבע הרביעי במשחק המכריע נגד מיאמי גם הקהל של הסיקסרס איבד אצלי נקודות. אז נשארנו עם השכנה האחרונה באיזור, שאצלה הדשא באמת ירוק יותר.
בשעת בוקר מוקדמת אמש (ראשון) התחלתי את המסע מהתפוח הגדול לבוסטון, מרחק של כארבע שעות נסיעה ובאופן די אירוני האוטובוס שלי למשחק 7 נגד מילווקי יצא מהתחנה הכי קרובה למדיסון סקוור גארדן - שם הסלטיקס הפסידו פעמיים העונה לניקס: לאחר שתי הארכות במשחק הפתיחה ואחרי סל ניצחון עם הבאזר של אר ג'יי בארט במשחק בו איבדו יתרון 25 (נקודת המפנה של בוסטון העונה).
כבר על האוטובוס היו איתי אנשים עם גופיות של לארי בירד וברגע שהגענו לעיר הבירה של מסצ'וסטס אותם אוהדים התמזגו במהירות עם הנוף הירוק שהשתלט על הרחובות. השעה הייתה 12:00 (המשחק התחיל ב-15:30) והרחבה מחוץ ל-TD גארדן נראתה חיה כאילו הכדור הראשון עולה לאוויר בעוד כמה דקות. אוהדי בוסטון בכל פינה, כל המסעדות מלאות בחולצות ירוקות וכמה דוכנים שונים שמכרו מוצרים של הסלטיקס - סצנה שהזכירה לי יותר את יפו לפני משחק בבלומפילד ופחות אווירה של לפני משחק NBA.
בבוסטון יודעים להעריך ספורט הודות לתשוקה הבלתי נגמרת שלהם, שיוצרת אהבה לגיבורים שלה ושנאה לנבלים שלה. באחד הדוכנים, למשל, נמכרו חולצות של "קיירי/לברון הוא דוש". ככה נראו התמונות מחוץ לאצטדיון, אבל מספרים שגם בפנים היה שמח אז בואו נעיף מבט על מה שקרה שם.
מחוץ ל-TD גארדן
העיתונאים בדרך כלל רשאים להיכנס לאולמות ב-NBA כשלוש שעות לפני המשחק, כשלרוב השחקנים עוד לא מגיעים בכלל בשעה הזו, אבל ג'יילן בראון נשאר ממוקד וכמו בכל בסדרה הזאת עלה לחימום הרבה לפני כולם. ללא סדרנים, כתבים או שחקנים אחרים על הפרקט, בראון החל להתחמם בזמן שהוא רואה כ-20 אלף פרצופים שלו מפוזרים ברחבי הגארדן.
על כל כיסא וכיסא חיכה לאוהדים מגבת עם תמונה של בראון עליה, לצד הכיתוב המפורסם "The energy is about to shift" (האנרגיה הולכת להשתנות) כרפרנס לציוץ שלו בחודש ינואר כשבוסטון הייתה בתקופה גרועה במקום התשיעי במזרח.
לא היו חסרות אנרגיות בתוך הקירות של הגארדן, אבל עוד לפני שהדלתות נפתחו והאוהדים הכניסו חיים לאולם, כוכב נוסף עלה להתחמם בשלב מוקדם מאוד - יאניס אנטטוקומפו. יאניס למעשה היה שחקן הרוטציה הראשון של הבאקס שדרך על הפרקט, כשעתיים לפני המשחק וזמן קצר אחר כך חבריו הלכו בעקבות המנהיג שלהם. אבהיר - לרוב הכוכבים הגדולים עולים לחימום אחרונים, אם בכלל (ג'ימי באטלר לא התחמם נגד פילדלפיה). אגב, זה לא תקף לניקולה יוקיץ' שבכל פעם שראיתי אותו הגיע מוקדם עם השחקנים הצעירים של דנבר.
בירידה שלו לחדר ההלבשה אנטטוקומפו עצר ליד מנהרת השחקנים כדי לחתום על גופיה רק של אוהד אחד צעיר, היחיד שאהד את מילווקי, ותוך כחצי שעה גם ג'ייסון טייטום הצטרף לחימום כשהוא זוכה לתשואות מהקהל שהגיע מוקדם כדי לצפות בו. אני ישבתי מאחורי הכיסא של טייטום על ספסל הסלטיקס וברגע שהוא סיים את החימום והתקרב לאותו כיסא - ניתן היה לשמוע עידוד רועש מהיציע שמאחורינו שהתמלא באוהדים שרצו לראות את הכוכב שלהם מקרוב.
המגבות שחיכו לאוהדים
יאניס - עלה ראשון לחימום במילווקי
טייטום - האיש הכי אהוב בבוסטון
אנטטוקומפו נראה בדרך לטריפל דאבל עוד במחצית הראשונה (סיים עם 25 נקודות, 20 ריבאונדים ו-9 אסיסטים) ומילווקי הובילה ב-10 הפרש בפתיחה, אבל השלשות צללו פעם אחר פעם בצד של בוסטון והכניסו לעניינים את האוהדים, כי אין הרבה סלים שמטריפים אוהדים כמו שלשות מומנטום.
הסלטיקס צלפו 22 שלשות (שיא כל הזמנים למשחק 7) מתוכן 7 של האקס פקטור גרנט וויליאמס (השווה את שיא כל הזמנים למשחק 7), אבל אם יש מהלך אחד שהצליח לשגע אפילו יותר את הקהל המקומי, זה היה כשהשופטים שרקו לצעדים לחובתו של יאניס. עוד רגע שהלהיב את האוהדים היה כשאורח הכבוד פול פירס הוצג על המסכים. הנה טעימה של האוהדים לאחר שלשה וכשהם ראו את אגדת המועדון:
לאחר שבוסטון השתלטה על ההובלה האוהדים התחילו להרגיש כמו השחקן השישי ובכל פעם שהשופטים שרקו לעבירה שלא נראתה לסלטיקס הקהל הגביר את העוצמות שלו. "בוסטון זאת עיר שנולדה למשחקי 7", אמר אחד הכתבים שלצדי ועל פי המאזן שלהם במעמד הזה הוא בהחלט צודק. הסלטיקס, שבסופו של דבר דהרו לניצחון 81:109 שסידר להם 3:4 ומקום בגמר המזרח, עלו למאזן 9:25 במשחקי 7 (הטוב ב-NBA) ו-5:21 בבית.
לפני שהוא ירד לספסל וזכה ל"סטנדינג אוביישן", טייטום הניף את ידו אל עבר הקהל במטרה לשמוע אותו, והוא לא רק שמע אותו - אלא יצר תמונה עוצמתית של כוכב שהופך לסופרסטאר. כזה שאפשר לבנות עליו, או לפחות לחלום, שיוביל לאליפות ראשונה מאז 2008. ומי זוכר שהסלטיקס ויתרו על הבחירה הראשונה בדראפט (מרקל פולץ) רק כדי לבחור את טייטום שלישי?
בעל הבית (Getty)
קשה שלא להידבק בתרבות הספורט שיש בבוסטון. מחוץ ל-TD גארדן במהלך המשחק יש מסך ענק עליו לוח התוצאות, כך שכל מי שנוסע או הולך באיזור יידע בדיוק מה קורה בפנים. ובסיום? אי אפשר היה לפספס שהסלטיקס ניצחו כמה דקות קודם לכן בביתם.
האוהדים המאושרים יצאו החוצה לאותה רחבה מחוץ לגארדן ופצחו בחגיגות שכמעט נראו כמו חגיגות אליפות עדינות. אחד האוהדים אמר: "אני לא חושב שאי פעם שמעתי את הגארדן רועש יותר, זה היה טירוף מוחלט. אין לי ספק שהשחקנים ספגו את האווירה ונעזרו בה כדי להדיח את האלופה ממילווקי". מה שמדהים זה שכל הטירוף הזה קורה בלי אחד השחקנים הכי משמעותיים של הקבוצה הזו.
אין שחקן אחד בבוסטון שרשם מדד הגנתי טוב יותר מרוברט וויליאמס בעונה הסדירה, ולמרות שהסנטר סובל מכאבים בברך ולא באמת פקטור עד כה בפלייאוף הזה - הקבוצה שלו מציגה הגנה מדהימה ששלחה הביתה את יאניס וקווין דוראנט. אם וויליאמס יחזור לסדרה מול מיאמי (דווח ככשיר במשחק 7 אך לא שיחק), אימה יודוקה ייהנה מעוד גוף משמעותי שהוא יוכל להציב נגד באם אדבאיו.
לפני שנתיים הסלטיקס וההיט נפגשו בגמר המזרח אבל כל המשחקים נערכו בבועה ולמשחקי הבית לא היו חשיבות. בסדרה הקרובה שתצא לדרך בין שלישי לרביעי לבוסטון יהיו 2/3 משחקים ב-TD גארדן ואם היא שוב תצליח להפוך את המקום הזה למבצר, קיים סיכוי לא רע בכלל שבתחילת יוני היא תחזור לבמה המרכזית לקרב על הטבעת לראשונה מאז 2010.