הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

קרב מורשת: ימיהם הראשונים של הסלטיקס והווריורס

בעונתה ה-75, זכתה ה-NBA בגמר נדיר בין 2 מ-3 הקבוצות שהיו שם מיומה הראשון. זו הזדמנות טובה לחזור בזמן לימים שבהם הקומישנר ניהל גם את ליגת ההוקי, איש היח״צ לא רצה ‎את‎ השם סלטיקס, מאמן הווריורס בנה על מורשת של מועדון‎ יהודי מצליח והשחקנים שיחקו עם כפפות. סורוקה נוסטלגי

ערן סורוקה
ערן סורוקה  01.06.22 - 16:30

תגיות: NBA

לוולטר בראון היה רעיון. עכשיו רק היה צריך לרתום לעניין עוד כמה מטורפים.

קבוצות ההוקי קרח המקומיות ברחבי ארה״ב הצליחו לא רע. בראון עצמו היה לא רק אוהד מושבע, אלא גם מומחה גדול בתחום, ואפילו אימן את נבחרת ארה״ב בהוקי שזכתה באליפות העולם ב-1933 - ואביו ג׳ורג׳ היה בעלי הבוסטון גארדן, אחד מאולמות ההוקי המפורסמים בעולם. אבל בלילות רבים, האולמות שלהם עמדו ריקים. אז למה לא לנסות את המשחק הזה שחיבב, כדורסל? מלחמת העולם השנייה הסתיימה לא מזמן, האולמות התקשו לתפקד כלכלית, והציבור האמריקאי אולי יתחבר לענף שתפס תאוצה בשנים האחרונות בין היתר בזכות ליגת ה-NBL‎, שצברה לה מעריצים בערי שדה באזור המערב התיכון.

שנה קודם, ב-1945, בראון - שירש את הגארדן מאביו - לקח עוד הימור. הוא מישכן את הבית ורכש מועדון כדורסל. ״לבוסטון צריכה להיות קבוצת כדורסל״, הסביר. השלב הבא היה למצוא לה שם. דווקא לניו יורק היתה קבוצת כדורסל בשם סלטיקס בין השנים 1914 ל-1939, ולבראון זה נשמע כמו משהו שיתפוס. ״יש הרבה אירים בבוסטון״, הסביר את הרציונל. הרעיון לא התקבל באהדה גדולה: האווי מקיו, איש יחסי הציבור אותו מינו בגארדן לטפל בקבוצת הכדורסל, ניסה לשכנע את בראון ללכת על שם אחר - אז עוד דובר על האולימפיאנס, הווירלווינדס (מערבולות) או יוניקורנס, חדי הקרן. ״נלביש אותם במדים ירוקים ונקרא להם בוסטון סלטיקס״, התעקש הבעלים הראשון.

ליגת ה-BAA, שהתשתית שלה מהווה את הבסיס למה שנקרא כיום ה-NBA, הוקמה רשמית ב-6.6.1946. בראון ובעלי קבוצות נוספים הובילו את היוזמה וכדי למצוא מישהו שינהל את כל העסק, קומישנר, הוחתם האיש שניהל במקביל גם את ליגת ההוקי המובילה, מוריס פודולוף. למרות התקווה ליחסים חמים בין שתי הליגות, מועדוני ההוקי הפנו כתף קפואה, ולעתים סירבו להפעיל את החימום באולמות ופשוט שמו שכבת פרקט עם סלים על הקרח - מה שגרם לשחקנים להחליק על הפרקט ולשחק עם כפפות, ולאוהדים להגיע למשחקים עם שמיכות.

כעבור כחמישה חודשים, טורונטו האסקיז וניו יורק ניקרבוקרס קיימו את המשחק הרשמי הראשון של הליגה. ההאסקיז, בדומה לקבוצות אחרות כמו הפרובידנס סטימרולרס, התקפלו די מהר כשהליגה מתקשה להתרומם כלכלית. הניקרבוקרס דווקא שרדו, ולצדם רק שתי קבוצות נוספות שנותרו מבין 11 המקוריות. אחת היתה החזון של בראון, בוסטון סלטיקס. השנייה היתה האלופה הראשונה של הליגה הזו, הווריירס.

והנה, העונה ה-75 החגיגית של הליגה עומדת להגיע לסיומה, והווריירס והסלטיקס, בסגירת מעגל מושלמת, יתחרו על גביע האליפות - תואר שנקרא, אגב, על שם בראון לאחר מותו ב-1964. ניחוש אחד מה היתה סדרת הגמר של אותה עונה? בוסטון סלטיקס 4, סן פרנסיסקו ווריירס 1.

יהודים, ווינרים ומקבלים גם שחורים
סן פרנסיסקו, שם תתחיל סדרת הגמר בין חמישי לשישי, לא היתה אפילו קרובה גיאוגרפית להיות עיר של כדורסל מקצועני, בשנותיה הראשונות של ה-BAA. ב-1949, כאשר ה-BAA וה-NBL התאחדו כדי ליצור את ה-NBA, יוזמה שגם בה בראון היה מעורב ופעיל, הליגה התפרסה בערך על רבע מהמפה של ארה״ב. במערב היא הגיעה עד איזור מיניאפוליס ואיווה, כולל הווטרלו הוקס מאיווה, שקפצו לעונה בודדת ב-1949/50, עם חריגה אחת - קבוצה כושלת בשם דנבר נאגטס, שגם היא שרדה רק שנה אחת במאזן שלילי של 51-11 ועזבה. הווריירס? הם בכלל שיחקו אז בפילדלפיה.

כמה מאות קילומטרים דרומית מזרחית מהקבוצה החדשה שהקים בראון, הפך ב-1919 פיטר אלויסיוס טיירל לאיש יחסי ציבור. פיטר, בן לשני מהגרים מהאיים הבריטיים, איבד את אביו ואמו תוך 8 שנים, וכדי להתפרנס התחיל לעבוד כמנהל חשבונות, ולאחר מכן כמקדם קרבות איגרוף, עד שהקים אולם משלו של 6,000 איש. "פנים של משורר, ערמומיות של שועל״, תואר טיירל באתר Raiders Logbook. אחרי עשור החל לארגן קרבות איגרוף בפילדלפיה ארינה, האולם הגדול ביותר לאירועי ספורט בעיר, במקביל לעבודתו בהנהלת פילדלפיה ארוז מליגת ההוקי הקנדית-אמריקאית. כאשר הארינה פשט רגל ב-1936, טיירל היה אחד הזוכים‎ בנכס. הארוז התקפלו, שתי קבוצות הוקי נוספות קמו ונפלו וטיירל החליט להצטרף ליוזמה של ליגת הכדורסל החדשה.

גם כאן, השם Warriors לא היה מקורי. בעשורים הקודמים, יהודים שהיגרו מאירופה, בראשם בוגר התיכון הטרי אדי גוטליב, הקימו קבוצת כדורסל בשם SPHAs - ראשי תיבות של ״ההתאחדות העברית בדרום פילדלפיה״, שנתנה חסות למועדון - וכאשר הצטרפו ל-ABL בשנת 1924, גוטליב שינה את שמם לווריירס. זו היתה מעצמה, קבוצה שלקחה 12 אליפויות בליגות השונות בהן השתתפה. גוטליב חבר לטיירל בהקמת הקבוצה החדשה שהצטרפה ל-BAA ב-1946, ואימן אותה במהלך 8 שנותיה הראשונות, לפני שרכש אותה ב-1954, מכר אותה במחיר יפה כעבור עשור ונשאר כג׳נרל מנג׳ר. בכך הפך גוטליב כנראה לאדם הראשון והאחרון שהיה באותה קבוצה שחקן, מאמן, מנג׳ר ובעלים.‎ לברון, לתשומת לבך.

אגב, הווריירס היו גם אחת הקבוצות הראשונות ששילבו שחקנים שחורים בסגל, מתוך אמונה כי עיר אחוות האחים, עם אוכלוסיה שחורה גדולה, צריכה לתת לשחורים צעירים הזדמנות ומקום להתפתח בו. באותה תקופה, ניו יורק רנסאנס - או Rens בקיצור - היתה אחת הקבוצות המוכשרות ביותר בעולם, והורכבה כולה משחקנים אפרו-אמריקאים, רק שקבוצות אחרות בליגה סירבו לשחק נגדם בגלל העובדה הזו, הרנס התפרקו, וחלק משחקניה עברו לשחק בווריירס. הקבוצה שבלטה בהתנגדותה היתה קבוצה אחרת מניו יורק - הסלטיקס. מעניין מה ג׳יילן בראון וחבריו היו אומרים על זה.

ג׳אמפינג ג׳ו קורע רשתות. כלומר, מילולית
עונת 1946/7 יצאה לדרך עם 11 קבוצות ולוח של 60 משחקים לקבוצה, כאשר על הפיזור הגיאוגרפי המצומצם יעיד איזור המערב, שכלל באותה עונה קבוצות מקליבלנד, דטרויט, שיקאגו, פיטסבורג וסנט לואיס. גוטליב, ווינר בנשמה, הפך לאלוף הראשון של הליגה הטרייה, כאשר הווריירס שלו ניצחו בגמר 1-4 את שיקאגו סטאגס, הרבה בעזרת הסופרסטאר הראשון של ה-BAA.

ג׳וזף פרנקלין פאלקס, ״ג׳אמפינג ג׳ו״ בשבילכם, נולד בחווה על גדות נהר בעיירה בקנטאקי, וכשראה בפעם הראשונה כדורסל, התלהב והתחיל ללכת בלילות למגרש של התיכון ולזרוק פחיות דרך הטבעת. בשלב מסוים המאמן גילה מה גורם לרשתות שלו להיקרע ונתן לפאלקס כדור ישן להתאמן איתו. אחד ממאמניו הראשונים התרגז על פאלקס שהתעקש לזרוק תוך כדי קפיצה ובסיבוב וביקש ממנו להתיישר עם הנורמה, אבל פאלקס המשיך לפתח את הארסנל. "היה לו את מבחר הזריקות הכי גדול שראיתי״, סיפר מאמנו לעתיד גוטליב, ״לא רק דאז, אלא בכלל״.

אחרי שחזר משירות צבאי במארינס במלחמת העולם השנייה, ביפן וגואם, הוא הצטרף לקבוצת כדורסל נודדת, וגוטליב הבין ששחקן כמוהו יכול למלא אולמות בליגה המוקמת, והציע לו 5,000 דולר לעונה. פאלקס היה קשוח במו״מ וקיבל 8,000, כולל רכב חדש. ״תראי איזה יופי״, סיפר לאשתו, ״משלמים לי על משהו שאני נהנה לעשות״. הוא לא רק נהנה, הוא גם הצטיין. בעונתו הראשונה הוא היה מלך הסלים עם יותר מ-23 נקודות למשחק כשהוא משתמש בזריקות בלתי אפשריות כמו קליעת ניתור בסיבוב, זריקה בניתור עם יד אחת ואפילו מה שכנראה יוגדר כיום כפלואטר. ״הוא היה יכול לקלוע מכל מקום״, סיפר רד אאורבך, ״בנינו את ההגנה שלנו כך שתתמקד בו״.

פאלקס פירק את הליגה עם 23.1 נקודות למשחק - בעידן שלפני שעון הזריקות, כאשר שיקאגו הובילה את הליגה עם 77 נקודות לערב, והמדורג שני בקטגוריה היה בוב פיריק מוושינגטון קפיטלס עם 16.8 - ואז חגג מול הסטאגס בסדרת הגמר. 37 נקודות במשחק אחד, 26.2 בממוצע לסדרה, ואפילו 21 נקודות ברבע אחד במשחק נוסף - שיא ששרד שלושה עשורים. בסופו של דבר, דווקא שחקן המשנה האווי דלמאר, שלא היה אמור לשחק בשל פציעה ברגל, שבר שוויון 80 עם הסל היחיד שלו במשחק ועזר לווריירס לקחת אליפות.

הקפיטלס היו הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בעונה הרגילה, 11-49, כולל רצף 17 ניצחונות בשלב מסוים. רק ההגנה של שיקאגו עצרה אותם בחצי גמר הפלייאוף. עד אז, סגנון הכדורסל המהיר שלהם שרף את הליגה - פילוסופיה חדשנית של מאמנם הצעיר והמבטיח, רד אאורבך.

״צריכים לנצח, לא לרצות את האספסוף״
בזמן שהליגה הטרייה מתקשה לשרוד, מנסה לגנוב קבוצות וכוכבים מה-NBL הפופולרית ולבסוף מתאחדת איתה ומקימה את ה-NBA ב-1949, הסלטיקס התקשו להותיר חותם בנוף הכדורסל המקצועני. המאמן הראשון שלהם, ״האני״ ראסל, לא הצליח יותר מדי, והוחלף ב-1948 באלווין ״דוגי״ ג׳וליאן.

״את ג׳וליאן לא צריך להציג לאוהדי כדורסל בניו אינגלנד״, נכתב עליו במדריך התקשורת של הסלטיקס לעונת 1949/50. קבוצת המכללות שלו, הולי קרוס, עם סגנון משחק התקפי וכוכב בשם בוב קוזי, מילאה אולמות וזכתה באליפות המכללות. אבל מה שהצליח בוורצ׳סטר, מסצ׳וסטס, פחות עבד במקצוענים, ודוגי פוטר אחרי שנתיים כושלות וחזר למכללות, שם נשאר באותו איזור גיאוגרפי והדריך את דארטמות׳ עד מותו. במקומו, וולטר בראון לקח את אאורבך, שכבר בהחלטה הראשונה שלו הרגיז את הקהל.

בדראפט של אותה עונה, הראשון בתולדות הליגה המאוחדת, לסלטיקס היתה את הבחירה הראשונה. למעשה פול אריזין, בוגר אוניברסית וילאנובה בפילדלפיה, היה זה שנבחר קודם לכן על ידי הווריורס, אבל זו הוגדרה ״בחירה טריטוריאלית״, כלומר, אפשרות לתת לקבוצה למשוך קהל על ידי בחירת כוכב מקומי. אאורבך דווקא ויתר על קוזי המקומי לטובת הסנטר צ׳אק שייר, לתדהמת האוהדים. ״אנחנו צריכים ביג מן. נמוכים אפשר למצוא בקלות ובזול״, אמר אאורבך, ״אנחנו רוצים לנצח, לא לרצות את האספסוף המקומי״.

שייר סירב לשחק בקבוצה הכושלת מבוסטון, ועבר לליגה אחרת, NBPL, שפשטה רגל כעבור שנה. כשרצה להצטרף ל-NBA, הסלטיקס כבר ויתרו עליו ושלחו את הזכויות לפורט וויין פיסטונס. קוזי בינתיים נבחר בדראפט על ידי טרי-סיטיז בלקהוקס, אבל מעבר למערב התיכון לא בא לו טוב - הוא התחיל להקים בית ספר לנהיגה בוורצ׳סטר, אחרי הכל, וצריך סדר עדיפויות בחיים. לכן הוא דרש מהבעלים שכר שנתי של 10,000 דולר, וכשהבעלים הציע רק 6,000, קוזי סירב והחליט לחתום בבוסטון. אחת הסיבות שאאורבך פחות התלהב מקוזי היתה סגנון המשחק הראוותני שלו, שנחשב בעיני רבים כלא יעיל. ״בפעם הראשונה שהוא ינסה להתחכם במקצוענים״, כתב אחד הסקאוטים, ״ידחפו לו את הכדור דרך הגרון״.

שייר לא הותיר חותם על הליגה, אם כי לפחות זכה לשתף פעולה בפיסטונס עם ג׳ורג׳ יארדלי, בחירת הסיבוב הראשון של פורט וויין באותו דראפט וחבר היכל התהילה לעתיד. מקום אחד לפני יארדלי, הניקס לקחו את אירווין דאמברוט, כוכב הסיטי קולג׳ המקומי של ניו יורק, אבל הוא העדיף קריירה כרופא שיניים, והפך לבאסט הדראפט הראשון של הניקס בעידן ה-NBA. למקורביו אמר, או שאת זה המצאתי הרגע, ״לא רציתי ללכת לליגה רק כדי להיות סותם חורים״.

עידן העצמת השחקנים, הפרומו
קוזי, הסלטיק החדש, העדיף לעקור ליריבות את הלב. הוא הפך ל״הארדווד הודיני״ ויחד עם אאורבך וביל ראסל הוביל את הסלטיקס לדומיננטיות מוחלטת, השושלת הגדולה בתולדות העידן המוקדם של ה-NBA כולל 8 אליפויות רצופות. הוא לא רק הנהיג את הסלטיקס, אלא גם את ארגון השחקנים: כאשר קוזי, אוסקר רוברטסון וטומי היינסון, ממובילי הארגון, סירבו לעלות למשחק האולסטאר של 1964, הראשון ששודר בטלוויזיה, עד אשר יתחילו לקבל תנאים סוציאליים כמו ביטוח בריאות, פנסיה ודמי כיס, חלה מהפכה ביחסי הכוחות בין הבעלים לשחקנים. אם תרצו, זה היה הצעד הראשון של ״עידן העצמת השחקנים״. קוזי ורוברטסון, על פועלם בתחום ובעיקר בזכות הצטיינותם כשחקנים, זכו לכך שתארי אליפות המזרח והמערב נקראים מהעונה על שמם.

הווריורס עוד נהנו משנותיו הראשונות של ווילט צ׳יימברליין, כולל משחק 100 הנקודות בהרשי, פנסילבניה, לפני שעברו מערבה ונדדו ב-1962 לסן פרנסיסקו. הם הפכו אז לקבוצה השנייה בלבד שמתמקמת בחוף המערבי אחרי לוס אנג׳לס לייקרס, שהיגרה ממיניאפוליס ב-1960. הסלטיקס של אאורבך פורץ הדרך, בינתיים, בניגוד ל״מורשת״ של ניו יורק סלטיקס, שברו מגבלות הנוגעות לצבע, כשהפכו בדראפט 1950 את צ׳אק קופר לאפרו אמריקאי הראשון שנבחר בדראפט, הפך את ביל ראסל למאמן השחור הראשון והעמיד חמישייה אפרו-אמריקאית ראשונה בשנת 1964, בסופה ניצחו הסלטיקס את הווריורס בגמר.

58 שנים מאוחר יותר, שתי הקבוצות נפגשות שוב במעמד החשוב ביותר בכדורסל. הפעם אין בליגה 9 קבוצות כמו אז אלא 30, דמי כיס ‎הם כבר לא בעיה, שחקנים משקיעים בחברות הייטק ולא פותחים בתי ספר לנהיגה, הם גם מועצמים מספיק, והודות להשפעתם - לראשונה בתולדות הליגה, אחרי מינויו של דרווין האם ללייקרס, חצי מהמאמנים בה הם אפרו-אמריקאים.

בעוד שבועיים וחצי נדע אם רד אאורבך ידליק בקברו סיגר נוסף, או שקליעת סיבוב או פלואטר של כוכב מהווריירס יביאו את הגביע.‎