כדורסל, על הנייר, זה משחק פשוט. שתי קבוצות של 5 שחקנים שמנסים להכניס את הכדור לתוך חישוק, וככל שאתה מצליח להכניס אותו בצורה טובה יותר אתה טוב יותר. בגדול. בקטן, כמו שאתם כבר יודעים, זה יותר מורכב מזה. יכולת הקליעה היא עדיין הדבר החשוב ביותר, אך שחקנים יכולים להיות גדולים גם בלי יכולת טו פוט דה בול אין דה סל.
הדוגמא הטובה ביותר לזה היא דריימונד גרין, אולי אחד השחקנים שהכי קשה להעריך ב-NBA. מצד אחד, אין ספק בקשר לזה שגרין שחקן גדול. שחקן ההגנה של העונה לשעבר, 4 פעמים אולסטאר ושחקן חמישייה באחת הקבוצות הטובות ביותר שהאן.בי.איי ראתה מעודה. פרשנים רבים אומרים שהוא אחד השחקנים החשובים בליגה ואולי השחקן הרביעי בטיבו בסדרת הגמר.
מצד שני, רבים לא מעריכים את גרין. קל להבין אותם: הוא לא באמת מצליח לקלוע ואולי מקבל הרבה קרדיט על היכולת של סטפן קרי ושאר המכונה בגולדן סטייט, כזאת שמורכבת משחקנים מוכשרים שהיו מסתדרים גם בלעדיו. בשנה בה שיחק בלי קרי, 2019/20, גולדן סטייט סיימה עם המאזן הגרוע ביותר באן.בי.איי.
מעבר לכל המילים הגבוהות, דריימונד גרין פשוט מעצבן. הוא שחקן מלוכלך, מלא בהתלהבות עצמית ואחד שמקבל קרדיט על ההגנה אבל מתקשה ב-1 על 1 מול סנטרים גדולים ממנו. יחד עם חלק מהאנטגוניזם הטבעי שיש נגד קבוצות מצליחות וחוסר היכולת לקלוע ממרחק של יותר ממטר מהסל, קל לשנוא אותו. גרין בן ה-32 משחק ברמות הגבוהות ביותר מאז האליפות הראשונה ב-2015, אבל עדיין מצליח לעורר אמוציות אצל אוהדים ברחבי הליגה. לכן, בעיצומה של סדרת הגמר בין גולדן סטייט לבוסטון, כדאי לדבר על מה שהוא מביא לשולחן.
גרין בפוזיציה טיפוסית (Getty)
הטוב: קוצב הלב של גולדן סטייט
לקבוצות ספורט, ובמיוחד בכדורסל בו כל השחקנים משחקים ביחד בהתקפה או בהגנה, יש דופק. הן מורכבות מאנשים שונים, אבל ברגע שהם עולים על המגרש הם מתחברים לגוף אחד שמנצח ביחד. זה אולי מה שמושך אנשים לספורט. כשצופים בגמר האן.בי.איי אפשר להרגיש את גולדן סטייט בוכה, צוחקת, שמחה וסובלת.
לכל הקבוצות יש דופק, ולקבוצות הגדולות באמת יש שחקנים שמתפקדים כמעין קוצבי לב. שחקנים שמרגישים את המשחק ברמה הגבוהה ביותר ומספיק חופשיים בשביל לעשות את הדברים הקטנים שנותנים מעין שוק חשמלי ללב של הקבוצה כשהיא צריכה אחד.
סקוטי פיפן ודניס רודמן עשו את זה בשיקגו של מייקל ג'ורדן, ובגולדן סטייט זה גרין. הוא במיטבו כשהוא מקבל את החופש לעשות את הפעולות הקטנות. בדקות הטובות ביותר של גולדן סטייט במשחק השני בגמר הוא תפקד כסנטר והיה חופשי לשמור על מי שהוא רוצה. הוא שמר על זריקות של ג'יילן בראון, ג'ייסון טייטום, אל הורפורד, מרקוס סמארט, דריק ווייט ופייטון פריצ'ארד.
זאת יותר מחוכמת משחק במובן הקלאסי, של שחקנים כמו ראז'ון רונדו או כריס פול. גרין שחקן חכם, אבל הוא מרגיש את המשחק. גרין לא שחקן שנותן מסירות עין עקומה או בהכרח מסירות יוצאות דופן, אבל הוא עושה את הפעולות הנכונות.
חסימה בזווית הספציפית שמשחררת את סטפן קרי לשלשה, מסירה שמוצאת מישהו פנוי או חיתוך מוצלח שגורם להגנה להגיב אחרת. כשהוא מוקף בהרבה שחקנים חכמים, כמו קוון לוני או קליי תומפסון, זה עובד. הבעיה היא שזה עלול להיות לא כל כך חוקי, כמו המהלך הבא >>
הרע: אגרסיביות, אגרסיביות, אגרסיביות
דריימונד פשוט דחף את כל ההגנה של בוסטון בדרך לסל של קרי. חסימות נעות, Moving Screen, אסורות על הנייר באן.בי.איי. גרין עשה מהן קריירה. זה הוביל להרבה ביקורת נגדו ונגד השופטים שנותנים לו להשתמש בפיזיות, וסגנון המשחק המלוכלך הזה משך הרבה אש. במידה לא מבוטלת של צדק.
אנחנו רוצים שהספורטאים שלנו יהיו נקיים ככל האפשר, ויש הרבה מהלכים מלוכלכים של גרין. מהבעיטה באשכיו של סטיבן אדאמס, דרך ההרחקה ממשחק 5 בגמר 2016 ועד למשחק האחרון בו נעל את רגליו בתנועת מספריים מעל ראשו של ג'יילן בראון. בראון טען לאחר מכן שגרין ניסה להוריד את המכנסיים שלו.
"זה מה שדריימונד גרין עושה", אמר בראון. "הוא יעשה כל מה שצריך כדי לנצח. הוא ימשוך אותך, הוא ינסה להציק לך כי זה מה שהוא עושה. זה לא מפתיע. הוא משתמש בפיזיות שלו ונותנים לו לעשות את זה. הוא שם את הרגליים שלו מעל הראש שלי".
גרין מתלהב, הורפורד פחות (Getty)
חלק גדול מהספורטאים הגדולים ביותר נראים כמו אנשים שהיית רוצה לשבת איתם לקפה או בירה. ליאו מסי, סטפן קרי, רוג'ר פדרר ורבים אחרים נראים אנשים טובים, לפחות כלפי חוץ. גם מלאי אגו כמו לברון ג'יימס וכריסטיאנו רונאלדו כאלה.
דריימונד גרין לא. הוא מלוכלך, הוא עושה רעש, הוא זורק טראש טוק והוא לא נראה כמו מישהו שכל כך נעים להיות סביבתו, לפחות כלפי חוץ. כל קבוצה אלופה צריכה שחקן כזה, שמאזן את החביבות של סטפן קרי וקליי תומפסון.
חוש הכדורסל של דריימונד מתבטא גם בעבירות קשות, בכי לשופטים או מהלכים מהתחום האפור, בלשון המעטה. אם סטפן קרי מביא לגולדן סטייט את הכדורסל היפה, דריימונד גרין מביא את הכדורסל המכוער.
קשה מאוד לאהוב את זה, לפחות מהצד, אבל צריך להעריך את זה ברמה מסוימת. האגרסיביות של גרין מביאה לגולדן סטייט ניצחונות, וזאת אולי הסיבה לאנטגוניזם נגדו. קל לשנוא את דריימונד גרין, אבל בסוף כמעט כל אחד היה רוצה אותו בקבוצה שלו.