כאשר קבוצה בינונית כמו מכבי תל אביב מנצחת משחק יורוליג, כל משחק יורוליג, היא ראויה לכל מחמאה. גם כאשר הניצחון מושג על ברצלונה, על שבעת נצחונותיה והיעדר מאמניה. גם כאשר היא משחקת כדורסל בינוני, מראה שוב שאין חדש תחת השמש ולא מציגה לראווה שום שיפור, התקפי או הגנתי.
גם כאשר היא מוכיחה שוב היעדר יצירתיות וקיבעון מקצועי. לכן כל ניצחון, אבל כל ניצחון, בין אם זה במשחק החוץ במילאנו, שבו היא סופגת על הדרך חבילה של נקודות מהצד השני ובין אם זה מושג מול החבורה המוכה והמושפלת מבירת קטלוניה, שווה מחיאות כפיים. בטח ובטח כאשר מצליחה החבורה שהולחמה לה יחדיו הקיץ להגיע כבר ל-12 ניצחונות ולהיות מרחק שלושה נוספים, ככל הנראה, מהשתלבות לחלוטין-לא-מובנת-מאליה בשלב הפלייאוף של הליגה השניה בטיבה בעולם.
קראתי איפשהו ציטוט שמיוחס לבילי בישופ, אגדה קנדית, שאמר שמוטב שיטה בינונית המבוצעת בהחלטיות משיטה גאונית המבוצעת בהיסוס. במקרה של מכבי וקואץ' ספאחיה, מדויק יותר יהיה לומר שמוטב להכיר בכך שלא ניתן להתאים שיטה גאונית לקבוצה שלובשת העונה צהוב כחול, אלא שיש להפנים את איכות הסחורה הקיימת – ולעשות את המקסימום כדי לאפשר לה לנצח. או במילים אחרות, לרוץ. נשמע פשוט, אבל מסובך במיוחד קודם כל להפנמה, אח"כ לביצוע.
אם לא יחולו שינויים בלתי צפויים, לא תהפוך מכבי תל אביב מודל 2017/18 לקבוצת הגנה איכותית. לא ברמה האינדבידואלית ו-ודאי שלא ביכולת להציג הגנה מתואמת ואינטיליגנטית. זאת בעיה שכרגע נראית כמעט בלתי פתירה. לא מעט מכך בגלל חומר השחקנים. אפילו יותר בגלל חוסר הגמישות של המאמן שלהם. אז פתרון אולי אין, אבל יש דרך למזער נזקים. לרוץ. לרוץ הרבה ובכל הזדמנות. לקצר את משך ההתקפות ולהגדיל את מספר הפוזשנים.
אם לא יחולו הפתעות שכרגע ממש, אבל ממש לא נראות באופק, לא תהפוך מכבי הנוכחית לקבוצת התקפה מסודרת חכמה או יעילה במיוחד. לא זו בלבד שקיים מחסור בשחקני אחד על אחד איכותיים או בקלעים יציבים מבחוץ, אלא שיש לצהובים לא מעט שחקנים חד גוניים שמאפשרים משחק התקפה מאוד מסוים – שאיננו עולה בקנה אחד עם האג'נדה והאני מאמין של ספאחיה מחד ועם התרגילים שייבא מה NBA בפרט.
צריך להכיר במגבלות. ספאחיה (אלן שיבר)
במצב הנוכחי, קשה לראות לכך פתרון, אבל גם כאן יש יכולת לצמצם את הבעיה. אפשר לוותר עד כמה שאפשר על משחק התקפה מסודר, ולרוץ. לרוץ כמו משוגעים. גם אם זה יגרור משחק שכונתי. גם אם זה יביא להפסדים משפילים פה ושם ובמיוחד במשחקי חוץ.
בסיומו של הקיץ האחרון, לאחר שתרה אחר גארד סקורר בעמדה 2-3, החליטה מכבי בסופו של דבר להחתים את נוריס קול. 2-3 הוא לא (לא ברמת הסייז ולא באיפיון המקצועי) וגם לא סקורר גדול. ועדיין הוחתם האיש. בשלב מוקדם יחסית של העונה ניתן היה לאבחן שהכדורסל שמציג אלוף ה-NBA לשעבר הוא לא בדיוק כוס התה של האיש שעומד על הקווים. ואפשר להבין זאת, כי גם אנחנו חונכנו על ברכי "הכדורסל הנכון" או "הכדורסל שאנחנו רוצים לראות". אתם יודעים – הקשקוש הזה שבו מטיפים לאהוב את החכם והקבוצתי על פני המוכשר והמלהיב.
מצד שני, ככל שחולף הזמן, אפשר לתהות בקול רב אם נוריס קול הוא לא השחקן החשוב ביותר, שלא לומר המייצג ביותר, של מכבי הנוכחית. נכון, הוא קטן מדי. ונכון שאין לאיש אלכסונים. הוא יודע לרוץ א-לה אינדיאנה ג'ונס, בכל הכוח, מחוף לחוף. ונכון, המשחק שלו נטול אלגנטיות.
וממש נכון – יכולת הראיה שלו את המגרש בכלל ואת מי שנמצא בצד הרחוק ממנו בפרט רחוקה מלהרשים. אבל כשנוריס קול דוחף את הכדור קדימה בכל הכוח, מכבי מצליחה לייצר לעצמה יתרון מספרי ומשם נקודות קלות. פרסים על אסתטיקה מיוחדת לא יוענקו למכבי נוכח משחק ה'אודרוב' כשקול מתחיל לשעוט, אבל ביורוליג של השנה כל זה אמור להספיק בשביל שמיניה ראשונה.
לטוב ולרע, קול מייצג את מכבי הנוכחית (אלן שיבר)
כשנתנו לרייס לרוץ, מכבי ת"א הרוויחה (אלן שיבר)
הבחירה של ספאחיה לשים מבטחו, מדי פעם, במשחק הריצה של מכבי או בריצת האמוק של קול היא ההתאמה שעשויה לעשות את ההבדל בין קבוצה בינונית שמסיימת עונה של כמעט לבין כזו שמשיגה את המטרה האירופאית שלה. הדבר מזכיר, להבדיל לא מעט הבדלות, את ההתאמה שביצע דיוויד בלאט בעונתו האחרונה במכבי.
לאחר שניסה לאלף ללא הצלחה את טייריס רייס ולאור הצטברות ההפסדים והלחץ מסביב, הגיע הרגע שבו זנח קואץ' בלאט את "הכדורסל הנכון" והבלתי יעיל שלו, ושם את הכדור בידיים של רייס. עזב את התרגילים החכמים, ונתן לו ללכת לסל בהתקפות המסודרות. בידודים, פיק אנד רולים קצרים ושבת שלום. וזה עבד (הרבה מעל המצופה). מכבי תל אביב ניצחה ברגע שהכדורסל של בלאט הפסיד.
ורגע, תרגעו: אנחנו לא משווים את נוריס קול לטייריס רייס, כי אין דמיון. ולא משווים בין העונה הזאת לבין עונת הקסם האחרונה של בלאט, כי גם במקרה הזה אין שום דמיון. ולא, אנחנו לא חושבים (ולו לשניה) שמכבי של העונה תשחזר את הפוקס הבלתי נתפס שהסתיים בהנפה במילאנו.
בכל אחד מהמחזורים האחרונים של ברצלונה, היא חטפה קרשים בראש מגארד יריב אחר. קלאת'ס ופאו, אח"כ מרטינס מולנסיה, וונמייקר של ז'לקו ובסוף גאודלוק ממילאנו. והפעם העניש אותה נוריס קול. אמרנו שלאיש אין אלכסונים? הנה דוגמא מאחת מההתקפות המתפרצות של מכבי אמש. קול מתקיף כאן מתקיף בכל הכוח את הטבעת ומוצא מסירה קרובה (ונהדרת) לבולדן.
via GIPHY
וגם בהתקפה המסודרת, כל עוד הביצוע קצר, פשוט ולא דורש התחכמויות שהן מחוץ לסט הכישורים שלו, קול יכול להוות כלי נשק משמעותי. כאן הוא מעניש את הכאילו יציאה של טומיץ' לאחר הפיק אנד רול, שמשאירה של האיש שהגיעה מה NBA לשלשה קלה.
via GIPHY
מכבי תל אביב הצליחה לייצר לעצמה יתרונות בהתקפה כאשר רכבה על הבעיות ההגנתיות המובנות של ברצלונה, ובמיוחד הרגליים הבעייתיות של מספר שחקנים מרכזיים. בארסה, שלמדה רק בדיעבד להבין את היכולת האדירה של צ'אבי פסקוואל להפוך חבורה של שחקני הגנה רעים לכדי קבוצת הגנה מצוינת, המשיכה להציג לראווה לא מעט שחקנים (ובראשם טומיץ' ונבארו) שהנוכחות ההגנתית שלהם היא הרווח הנקי של היריבה.
ולא שההגנה של מכבי הייתה טובה בהרבה. אז אוקיי, מדי פעם ראינו התעלות אתלטית ברמה האישית, כמו במקרה הזה של אלכס טיוס. כאן, למשל, הגנה אינדבידואלית טובה של אלכס טיוס, שמקבל בחילוף את אדם האנגה ועובד איתו יפה עד לאיירבול של ההונגרי.
via GIPHY
כאן, מוביל פיק אנד רול של הרטל ואוריאולה ללייאפ של הביג גאי הספרדי. בואו נניח, לצורך הטיעון, שהאיש שהגיע מוולנסיה החטיא בגלל העזרה של תומאס ולא בגלל עבירה (למטה) שלא נשרקה. נניח, נו. אל תהיו קטנוניים.
via GIPHY
ברצלונה, שהצליחה להגיע ל-13 שלשות באחוזים טובים, הגיעה למספיק זריקות טובות עד מצוינות בתוך הצבע. והחטיאה דברים שקבוצות אחרות אמורות לקלוע. בקלות. קשה לייחס את אחוזי הקליעה של האורחת ל-2 נקודות (41% בלבד) להידוקה של ההגנה ביד אליהו הישן, כי למעט כמה דקות של ריכוז וטרוף, כל השאר נותר מוכר, ידוע ובינוני.
כל זה לא משנה כל עוד מנצחים. הדבר שאותו תיקח מכבי הלאה הוא הניצחון. אה, ואת ההפסד של באסקוניה מול פנתינאיקוס, שהוא חשוב לא פחות. ואנחנו, חובבי הכדורסל, ניקח מאתמול עוד כמה רגעי קסם, כנראה אחרונים, של לה-בומבה. הנה, קחו כאן טעימה אחרונה מאחד מגדולי השחקנים שגדלו אי פעם ביבשת הישנה. לא מייצרים כאלה יותר.
via GIPHY