כגודל הסיפור וכגודל הציפייה אמש, טרם תחילת המשחק של מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס, כך גם עוצמת האכזבה מרמת הכדורסל אשר הוצגה על הפרקט של יד אליהו הישן. כמה אכזבה? אין אלא לשבש ציטוט מתוך טקסט של המראיין הפופולארי שלמה ארצי: לא יודע מה יהיה מחר, אבל אתמול היה רע, אתמול היה רע, אתמול היה רע.
וזה לא באמת משנה. מכבי תל אביב הייתה צריכה אמש למצוא את הדרך לאסוף עוד נצחון. והיא מצאה סוג של דרך כדי לאסוף עוד נצחון. וכל השאר איננו אלא ניתוח לא רלוונטי של מלהגים.
נו, אבל מאחר שבכל זאת התכנסנו כאן, אז הבה נלהגה. קל לבוא ולומר שאולימפיאקוס בכלל ומאמנה דייויד בלאט בפרט הצליחה בכך שכפתה על המארחת משחק בסגנון ובקצב שנוח לה. כלומר, מאחר שהתנהל לו אמש משחק חפירות עם קצב נמוך של צבירת נקודות, אזי בהכרח ניצחה תכנית המשחק של הקבוצה מפיראוס. והגם שיש שמץ של אמת בטענה, הרי שבתכלס, המציאות שונה. אולימפיאקוס מודל תחילת 2019 היא קבוצת התקפה נוראית. שמתקשה מאוד לכבוש לעצמה סלים ונקודות, מבפנים ובמיוחד מבחוץ. שיא הנקודות השלילי שצברה במשחק הבית האחרון שלה מול ברצלונה (55 בלבד) איננו מקרי. ועד שלא יוכח אחרת, מדובר בקבוצה אפורה שנמצאת בעיצומו של משבר מקצועי (ולא רק מקצועי) עמוק. ואין זה מקרי, על כן, ששפת הגוף של דייויד בלאט על הקווים איננה משדרת כעס וזעם, אלא בעיקר מבוכה וחוסר אונים, נוכח רמת הביצועים הצולעת.
ולכן, כל נסיון לייחס נצחון או הפסד אמש לטובתו או לחובתו של אחד מהמאמנים, בין אם זה ספרופולוס ובין אם בלאט, יעשה עוול לאמת. קצב המשחק הנמוך נגזר אמש, בראש ובראשונה, מרמת הביצוע הנמוכה של שתי הקבוצות. ולמרות שאפשר להצביע על לא מעט מהלכים מעניינים שהגיעו מהקווים, דוגמת החמישיה שבחר בלאט (זאק לידיי לראשונה בחמישיה הפותחת ועוד בעמדה מספר 4 ומנצאריס בעמדת הרכז), בחירת התרגילים לאחר פסקי זמן או ניהול החילופים של הצדדים בכלל וניהול חילופי התקפה-הגנה משונים של ספרופולוס בפרט בסיום המשחק, הרי שאיכותו של המשחק ותוצאתו הסופית נגזרו, בשורה התחתונה, בעיקר משני אלמנטים: אחוזי הקליעה מבחוץ ורמת הביצוע של הכוכבים.
מכבי תל אביב קלעה אמש שלוש שלשות ב-15%. אולימפיאקוס התייצבה לרבע הרביעי כשבאמתחתה שלשה מסכנה אחת, ובסוף סיימה עם חמש שלשות ב-19%. וכשהקבוצות קולעות באחוזים נוראיים כאלו מהשדה, הכדורסל בהכרח יהיה רע ושלילי. וזהו לקח, אגב, שכדאי לזכור להבא גם מהכיוון השני. קל מאוד לדבר על כדורסל מאומן ולהחמיא למאמנים כשהקבוצות שלהן מפציצות שלשות מכל כיוון. כשקולעים מספר דו ספרתי של שלשות באחוזים גבוהים, והדבר הרי קרה למכבי לא אחת השנה, פתאום נראה האיש של הקווים כגאון התקפי. ולא תמיד בצדק.
מכבי ת"א ניצחה תודות לחולשה של הקבוצה שלו (אלן שיבר)
ובמקום שלשות, קיבלנו אמש במופע איירבולים מביך מהעולם. בלאט חזה שוב כיצד כדורסל הפורוורדים הגבוה עליו בנה בקיץ, עם שלישיה גבוהה ופיזית שמורכבת מפאפאניקולואו, יאניס טימה וטופאן מתגלה ככדורסל מקובע, לא מוכשר ואנטי יצירתי. טופאן, שנזרק לפרקט רק כי לבלאט נמאס מהאחרים, לא קלע ולא זרק (שוב) אף זריקה ל-2 נקודות. ולמעשה לא קלע אף סל ל-2 מאז המחזור ה-15. יאניס טימה הסתפק גם הוא (שוב) במשחק שבו רק זרק – והחטיא – שלשות, כך שמספר הסלים העונתי שלו ל-2 נקודות עדיין עומד על 9 במצטבר. ופאפאניקלאו? לא הרבה פחות גרוע מאשר מחבריו לקו.
ספרופולוס, מהצד השני, הביט בעיניים כלות בכדורסל המבורדק והמקרי שהמשיך לקבל מעמדת מקבלי ההחלטות שלו. ג'רמי פארגו נראה אמש שוב אבוד, מתאמץ ורחוק שנות אור מתפקוד ותפקיד של רכז. על ריי ודיברתולומיאו הוא לא סומך – ואפשר להבין אותו, וסקוטי ווילבקין? ווילבקין הוא הסיפור של המשחק הזה. ואולי בכלל הסיפור של העונה הזאת מבחינת הצהובים.
אז בואו נדבר על ווילבקין. ונתחיל, לצערו הרב, בהגנה. כלומר, בנזקים שגורם ווילבקין לקבוצה שלו בצד שבו אמורים לשמור. נייג'ל וויליאמס-גוס הוא לא הגארד הכי מוכשר ביורוליג. הוא גם לא הגארד הכי פיזי או אתלטי שיש ליורוליג להציע. ולמרות שמדובר ללא ספק בשחקן איכותי, הוא איננו נחשב לעילוי ברמת האחד על אחד או לסקורר מחונן. כלומר, אלא אם כן השומר שלו הוא סקוטי ווילבקין.
הסיבה היחידה שוויליאמס-גוס לא סיים את המשחק אמש עם 25 נקודות ומעלה היא שהוא לא שיחק מספיק דקות. אה, ושווילבקין שותף רק ל-22 דקות וחצי. אה, כן, ושאולימפיאקוס לא יודעת כרגע לנצל את היתרונות האיכותיים המינימאליים שנותרה לה (כולל את המשחק הגב לסל של פרינטזיס). בכל פעם שבחר וויליאמס-גוס לקחת את ווילבקין לטבעת, הוא עשה זאת קלללל.
הנה, למשל כאן, הוא פשוט חולף על פניו של ווילבקין בדרך לסל. בקלות.
via GIPHY
וכאן, עם כל הכבוד ל-192 הסנטימטרים של האיש שהגיע מפרטיזן בלגרד, לא אמור להיות לו קל כל כך לקח את ווילבקין לטיול ערב קליל עם הגב לסל. אבל ווילבקין, כמה נחמד מצידו, הוא שחקן שאוהב לתת תחושה נעימה לשחקנים שמולו.
via GIPHY
טוב, עזבו לרגע את זה, כי הגנה היא עניין לחלשים. בואו נעבור להתקפה. ווילבקין קלע לא מעט נקודות (17) אמש וזרק לא מעט אתמול (18 זריקות מהשדה). לרוב הגיעו הנקודות שלו ממצבים שבהם הוא מכדרר והאחרים מסתכלים. לטוב ולרע, הרגישה ההתקפה של מכבי תל אביב כמשועבדת לרצונותיו וגחמותיו של הגארד שהעביר שנתיים אצל דייויד בלאט בדרושפאקה.
היידה. זמן דוגמאות.
הבה ונספור כאן את כדרוריו של האיש טרם הצליח להרשית את הכדור (בכשרון רב, למען הסר כל ספק). אז אחרי שסידר לעצמו חילוף וקיבל כשומר את מילוטינוב, וגם אחרי שצעד קצת לפני תחילת התנועה, מסכם כאן ווילבקין מהלך של תשעה כדרורים ושתי נקודות יפות.
via GIPHY
חשוב להגיד: בניגוד ללא מעט משחקים אחרים, הצליח והעז הפעם ווילבקין ולקח לא מעט כדורים לכיוון הצבע. אז אמנם זריקות עונשין לא יצאו מזה, אבל שיא עונתי של זריקות לשתי נקודות (11) דווקא כן.
העניין הוא שלא תמיד הסתיימו מהלכי הכדררת כל כך נחמד. קחו דוגמא דומה כאן. גם הפעם מתחיל ווילבקין מול וויליאמס-גוס כשומר וגם הפעם מקבל, לאחר חסימה, את מילוטינוב. אלא שהפעם, מקץ 10 כדרורים תמימים + ארבעה שחקני התקפה נוספים שלא באמת יודעים מה, לאן, מתי ואיך ילך לו הסקורר שלהם, הכדור הולך לאיבוד.
via GIPHY
מכבי תל אביב עם ווילבקין על המגרש ועם הכדור ביד נראתה (לפרקים) אחרת מאשר זאת שבלעדיו. ואת זה ננסה להדגים עכשיו באמצעות הצגת אותו תרגיל ההתקפה – עם מקבלי החלטות שונים.
הנה כאן, מריצה מכבי תל אביב תרגיל שעיקרו פינדאון (חסימת עומק) לגארד יוצר. כשווילבקין על המגרש, חסימת העומק מיועדת לו – ומיד לאחריה מריצים מהלך של פיק אנד רול עם טיוס. אז (רק) שלושה כדרורים הפעם, שמסתיימים בזריקה קשה למדי מול ידיו המושטות של מילוטינוב, כשלפחות על פניו ניתן לדמיין מהלך שבו אפשר למסור בסופו של יום לטיוס שמתגלגל פנימה.
via GIPHY
והנה כאן, אותו התרגיל בדקות בהן נח לו הווילבקין. הפעם, עם מייקל רול על תקן מקבל ההחלטות. רול, במחצית שניה טובה מאוד, זוכה לקבל את חסימת העומק של בלאק, ולאחר מכן מריץ איתו מהלך של פיק אנד רול. מוכר, כן? אז אם אין זריקה נוחה של רול או מסירה קלה פנימה, מייצרים ריווח התקפי טוב יותר (ארבעה שחקנים למעלה ובלאק אחד פנימה) שמסתיים במסירה נהדרת של אובראיינט ואסיסטו היחיד בערב זה.
via GIPHY
מייקל רול וטאריק בלאק, לאו דווקא בסדר הזה, היו השחקנים המצטיינים של מכבי אתמול. וכשניתן היה להזיז קצת את הכדור, הצליחו להבליט טוב יותר את האיכויות שלהם.
ועדיין - לזכותו של ספרופולוס, יאמר שגם במשחק אמש הוא ידע להפריד בין העיקר לבין הטפל. ולמרות שרמת ההגנה, בחירת הזריקות וקבלת ההחלטות של ווילבקין הוציאה אותו ודאי מדעתו, הוא הפנים שבלעדיו הוא לא במשחק. כן יפה, לא יפה – ספרופולוס נמנע ממהלכים פופוליסטיים שאמורים לרצות אוהדים ופרשנים, ונשאר עם האיש שהאמין שיכול לנצח לו במשחק. ושיחק אותה.
נו, אז זמן לחזור ולנתח את תמונת סיכויי הפלייאוף של מכבי. עם שמונה מחזורים לסיום העונה, רחוקה אלופת ישראל 5-6 נצחונות מההעפלה. ועל פניו, יתכן ששילוב בין שמירה על הביתיות במשחקים שנותרו ביד אליהו (דרושפאקה, אנדולו אפס, ז'לגיריס קובנה וגראן קנריה) + נצחון חוץ יחיד מתוך מה שנותר (מילאנו, באיירן מינכן, חימקי מוסקבה ופנרבחצ'ה) יספיקו לה להגיע ליעד, למרות שסביר שניצחון חוץ ידרש דווקא באחד משני משחקי החוץ הקרובים.
במלים אחרות, מכבי תל אביב נמצאת חזק מאוד בתמונת ההעפלה לשלב ההצלבה והדבר בהחלט אפשרי ותלוי בה. מצד שני, ועם כל הכבוד לאפשרות לפלייאוף היסטורי (לראשונה מאז הפורמט החדש של היורוליג), צריכים להיות הוגנים ולדבר על רמת התחרות. היורוליג היא עדיין ליגת הכדורסל השניה בטיבה בעולם. ועדיין, כשמביטים ימינה ושמאלה ומתייחסים לרמתן של הקבוצות שמאיישות כרגע את מקומות 5 ומטה בטבלה, מבינים שמכבי יכולה הייתה וצריכה הייתה להיות כרגע במקום טוב וגבוה יותר.
היה ותסיים העונה כאחת משמונה הקבוצות הטובות במפעל זאת תהיה עמידה במטרה מחד, תוך שניתן יהיה להצביע על מגמת התקדמות לעומת העונות הקודמות מאידך. אם לא תעפיל העונה, בין אם תסיים במקום ה-9 ובין אם במקום אחר, תיזכר עונת 2018/19 ככישלון שווה ואולי גדול מקודמיו.
צולעת בדרך להצלבה (אלן שיבר)