נו, אז לוח משחקים לעונת היורוליג 2020/2021 כבר יש. אז אמנם מי שבאמת חושב שמשחקי הליגה השניה בטיבה בעולם יחודשו כסדרם החל מיום 1.10.20, כאילו שלא היו עטלפים מעולם, הוא איש אופטימי ממני (בהרבה), אבל בואו נניח שכך אמנם יקרה. ונדבר על דברים שאנחנו כבר יודעים.
עבור אוהדי הקבוצות, סוף חודש יוני משמש כתקופה מושלמת להתבונן במהלכים שמבצעות קבוצות יריבות, ולשחק אותה קול. כלומר, אמנם קבוצה X החתימה אחלה שחקן Y והקבוצה שלי לא ממש זזה נכון לעכשיו, אז מצד אחד מתגנבת לה פנימה תחושה גוברת של היסטריה + מנה מכובדת של מרמור וקיטור על ההנהלה, אבל מצד שני אפשר למלמל טקסטים שהוכנו מראש שמסבירים שיש זמן, שאין לחץ ושהכל ממש, אבל ממש סבבה.
עונת היורוליג הקודמת, שלא הגיעה לכלל סיום, סימנה מגמה של יציבות בכל הנוגע לקבוצות החזקות, אל מול החלשות המפעל החל מבטן הליגה ודרומה. כלומר, מרבית הקבוצות אשר התחרו על כרטיס כניסה לשמיניה הראשונה החל מהמקום השישי ומטה, היו קבוצות נחותות מהמקבילות שלהן בעונות קודמות. במקביל, התחדדה ההבנה ולפיה שיש דרג ויש דרג. ושיש וואחד שלישיה ראשונה (אנדולו, ריאל, ברצלונה), יש עוד שתיים שמזנבות (צסק"א, מכבי) ואז את השאר.
עונת היורוליג הבאה, אם וכאשר ונכון לסוף חודש יוני, מביאה עמה כמה שינויים מובהקים בכל הנוגע לשוק השחקנים. השינוי המשמעותי נוגע לשווקים שמתחרים על אותם השחקנים. וליתר דיוק, סין מצד אחד וה -NBA מצד שני, שניים שנגסו במפעל האירופאי הבכיר והכאיבו לו לא מעט. אז מצד אחד, נראה שהסינים והעטלפים שלהם הופכים, אולי, לפחות אטרקטיביים כעת לשחקנים שמצפים לחוזה בן בלטה אחת ומעלה. ומצד שני, המצב בארצות הברית של אמריקה אמור לסייע למפעל של ברתומיאו לשמר את מרבית או כל נכסיו, מצד אחד, ואולי אפילו לקלוט כמה חדשים. כי סביר שאופציות היציאה ל-NBA, שבד"כ פוקעות איפשהו ביולי-אוגוסט (ד"ש, למשל, לאלייז'ה בראיינט), יפקעו טרם יתחילו שם להתארגן. כי סביר שהליגה עצמה תיפתח רק בסוף שנת 2020 בואכה תחילת 2021, הרבה אחרי שביבשת הישנה ישחקו כבר כדורסל. בשאיפה ובתקווה שישחקו בשלב הזה כדורסל.
אוקיי. אז הבה ונבדוקה. ככלל אצבע ולצרכי הטור הזה, נתעלם בשלב זה מענייני חיבור והתאמות בסגל. ונדבר רק על השחקנים שבסגל, כלומר רק על רמתם ודירוג האיכות שלהם. ניתוחי עומק? לא הפעם. בהמשך.
ובכן, על פניו, קבוצות העל של היבשת שומרות על כוחן.
אנדולו אפס, לפחות בנקודת הזמן הזאת, לא איבדה אף נכס בו חפצה. והכי חשוב, שמרה אצלה את שיין לארקין, השחקן הכי טוב שמשחק כדורסל מחוץ ליבשת אמריקה. ואם כך אכן יהיה, אז אפשר לצפות שקבוצת הכדורסל הכי מלהיבה ואיכותית שנטלה חלק במשחקי היורוליג בעונה ש(לא) נסתיימה לה יחדיו, תהיה עמוק בתוך תחשיבי פיינל פור בעונה שתבוא עלינו לטובה. הפיינליסטית מעונת 18/19, שאמורה הייתה להתקדם עוד צעד קטן אחד בעונת 19/20, אמורה לחזור לאותם המחוזות גם בנסיון הבא.
בריאל מדריד, אם נתעלם לרגע מהקשיים המפתיעים בהם נתקלה במסגרת הליגה הספרדית המחודשת, הכל סנופי דיסקו. כולם חוזרים. כולל ג'יי.סי קארול, שבכלל הודיע על פרישה מכדורסל. כולל פיליפה רייס, שמתקרב בצעדי ענק אל גיל הבלות (טוב טוב, אל תכעסו, אל הגיל השלישי). אה, ויש רק שני סימני שאלה. הראשון משמעותי פחות (גבריאל דק) והשני משמעותי בטרוף, ושמו פקונדו קמפאסו. שניהם מפלרטטים עם אנשים מהליגה של אדם סילבר. היה ויבחר הקוסם קמפאסו לנטוש, יעשירו הבלאנקוס את קופת המועדון במשהו כמו 5 מיליון, אבל יוותרו עם חור אדיר בעמדת הרכז. שאותו, אל תדאגו, יצליחו לאייש מחדש. הקיצר, ריאל מדריד. אימפריה גם בעונה הבאה.
ועכשיו ברצלונה, הצלע השלישית למשולש הגדולות. לצד רינונים חוזרים על זהות המאמן בעונה הבאה (פשיץ' נשאר? שאראס נוחת?), ברור שמגמת ההתחמשות בנציגה הבכירה של חבל קטלוניה נמשכת. בין אם יצטרף גם פאו גאסול ובין אם לא, צפויה ההצטרפות הצפויה של ניק קלאת'ס לפתור את הבעיה המרכזית בעמדת הרכז ולייצר אולי את הסגל החזק מכולם. עומק יש, פיזיות יש, איזון (לפחות תאורטית) יש, כשרון יש, בעל בית גאון על הקווים (מסתמן ש) יש. אין שום סיבה נראית לעין להניח שהם יהיו פחות ממצוינים.
אם לארקין ישאר, אנדולו תתמודד גם השנה (GETTY)
עצירה מתודית. לפני שנמשיך לאזור צסק"א, מילאנו ומכבי תל אביב, כמה מילים על הקשיים הנוכחיים בבניית קבוצה בזמן קורונה. כלומר, איך לעזאזל מייצרים תקציב ממנו מצליחים לקבל החלטות מקצועיות? כיצד אומדים את ההכנסות הצפויות, במצב שבו לא ברור אם ובכמה ניתן למכור מנויים; מה יהיה השיעור של התקבולים מזכויות השידור של ערוצי הטלוויזיה; מה יהיה מצבם של נותני החסות (פחות) ושל הבעלים עצמם (יותר).
ובכלל: על איזה סוג של חוזה ניתן להחתים שחקנים? רגע, בוא נסביר. על פי הידוע לנו, לא כללו עד כה חוזי השחקנים (או לפחות רוב רובם של חוזי השחקנים) סעיפי כוח עליון, אשר אפשרו לקבוצות לחמוק מתשלום ו/או לקצץ התשלום במקרה של עצירת הליגה, צמצום הליגה או קיטון חד בהכנסות. אבל מאחר שהיסטוריה היא לחלשים, השאלה היא מה עושים מעכשיו והלאה. סביר להניח שכל קבוצה שמכבדת עצמה תשאף להחתים מעתה על חוזים מדויקים יותר. שמקצים, נניח, סכום כסף נמוך יותר במקרה צפוי שבו גם העונה הבאה תהיה מקוטעת ו/או תסבול מבעיות שונות. ואם מכבי תל אביב, למשל, תנסה להחתים שחקן על חוזה שבו סעיף כוח עליון חדש ומנוסח היטב, בעוד שיריבה אחרת ליורוליג, למשל, תסכים להחתים על חוזה היסטורי ורגיל, ללא סעיף שכזה, במי יבחר השחקן? הפתרונים, אגב, מצויים במקום שבו הליגות האירופאיות (עם או בלי ארגוני השחקנים השונים) מייצרות תקנונים ברורים לעניין זה.
נמשיך? אל המקום הרביעי הפנוי, לכאורה, פוזלת הלוזרית הגדולה והנוכחית של המפעל. ואחרי שמילאנו של ג'ורג'יו ארמני ואטורה מסינה החתימה את קייל היינס, צריכים להבין שימי הלוזריות מאחוריה. כי מעולם לא דרכה כף רגלו של הסנטר הקטן בקבוצה שלא חיה את החלום מרגע זה והלאה. ואין שום סיבה נראית לעין, במצב שבו הגאון מאוניברסיטת גרינסבורו צפון קרולינה בריא ושלם, לצפות שהדברים ישתנו עת ידרוך חזרה באיטליה. בטח כשיש לצידו מלקולם דילייני וסרחיו רודריגס. בטח כשצפוי לנחות לצידו גם ג'יג'י דטומה. ההוא מהשיר המפורסם של אוברדוביץ'. ואם מסינה לא יצליח לקדם את הפרויקט קדימה, יחליף אותו מישהו אחר שכן יכול.
עכשיו צסק"א. אז אחרי שמקבל ההחלטות וטוטין הכריז שם על קיצוץ משמעותי בתקציב, השאירו הרוסים אצלם את מייק ג'יימס (ודארון היליארד) פלאס צירפו את מילוטינוב ופאקינג טורניקה טוקו שנגליה. עכשיו, גם אם הסגל ישאר פחות או יותר ככה, אין ולא אמור להיות כל ספק שחבורה שכוללת את ג'יימס, האקט, היליארד, קורבנוב, קלייברן, פוקטמן, שנגליה, מילוטינוב ושות' היא חבורה שממש טובה בכדורסל. וכשיש איטודיס על הקווים, יכולים שם להיות רגועים. ולמי שמניח שג'יימס הוא פרחח שמשחק רק עבור עצמו, מומלץ שלא להישאר דבוק לקלישאות סתמיות. החבורה שתקיף אותו העונה, שכוללת כמה מכרים מהימים הקשוחים של בסקוניה, חזקה ואיכותית מספיק כדי להשאיר אותו ממוקד מטרה.
מילאנו תסיר את תווית הלוזרית? (אלן שיבר)
על פנרבחצ'ה לא נדבר הפעם. גם כי לא ברור מה קורה שם, וגם כי יש עדיין פוסט טראומה מאירועי ז'ליקו אוברדוביץ'. על היווניות גם לא נדבר הפעם, פשוט כי הן לא נחשבות כרגע שייכות לחבורת הצמרת.
על מכבי תל אביב דווקא כן. לצורך העניין, נניח שהצהובים יצליחו לעמוד בהתחייבויותיהם הכספיות ולעמוד בחוזים שנחתמו מול החשובים (ווילבקין, האנטר). לצורך העניין, גם נניח שלא רק אבדיה בחוץ, אלא גם כספי. ונקווה לטעות. כמה רחוקים שם, אם כך, מלהתחרות שם בשפיץ? התשובה נחלקת לשלושה. שלושה שחקנים. אחד רכז. אחד פורוורד (3-4, 4-3). אחד בפנים. ההמשכיות שהצליחו לייצר שם עד כה, בתוספת היכולת המאגית של קואוץ' ספרופולוס עד כה, נוטעים את התקווה שגם בהיעדר חיזוק משמעותי ניתן יהיה להמשיך ולרקוד גם בעונה הבאה. ועדיין, הסיכוי שזה יקרה בלי פגיעות חכמות בשלוש הנקודות הללו איננו גבוה במיוחד. מכבי הוכיחה השנה שגם כאשר שנפצע שחקן אחר שחקן, ובלבד שלא קוראים לו סקוטי או אותלו (או יאניס), אפשר להמשיך ולחיות את החלום.
ועדיין, אם רוצים שם פיינל פור בעונה הבאה, בתקווה שתהיה עונה הבאה ובתקווה שהיא תגיע עד לכדי פיינל פור, בכלל לא בטוח שזה יספיק. לא ברור כמה כסף פנוי מוקצה שם לביצוע מהלכים, ולא בטוח שחייבים כסף גדול כדי לבצע מהלכים, אבל מהלכים צריכים להתבצע. והמהלכים הללו חייבים להיות מדויקים.
ורק שתחזור היורוליג. כמה שאני אוהב את היורוליג.
אבדיה הולך ומכבי ת"א צריכה לבצע מהלכים כדי לאיים גם בשנה הבאה (אלן שיבר)