הפסד שכולו ניצחון
ההפסד של מכבי תל אביב בבלגרד, בחמישי האחרון, הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות למועדון הזה. כי ניצחון, חלילה, יכול היה להוביל לרצף בן חמישה-שישה ניצחונות שיסיים את העונה עם מאזן מופרך, שבו מספר ההפסדים והניצחונות שווה. וניצחון, חלילה, יכול היה לשכנע את האנשים בתאוריית הנאחס. כלומר, שרק בגלל חוסר מזל בסיום מי מהמשחקים נמנעה העפלה לפלייאוף ונמנעה גם, על הדרך, הופעה ראשונה והיסטורית בשלב שמונה הגדולות של היורוליג במתכונתה הנוכחית. וניצחון, חלילה, יכול היה לסמא עיניהם של כאלו שנוטים להיסמא (יש מילה כזאת?), מעת לעת, בבואם לקבל החלטות ובשבתם כבוסים של אלופת ישראל.
מכבי תל אביב מתקרבת לסיומה של עונה רעה, מאכזבת וכושלת בליגה השניה בטיבה בעולם. זוהי השורה התחתונה היחידה שצריכים לקחת בחשבון עם רדת המסך על עונת 2020/21. ואם מגיעים לתובנה הזאת, קל הרבה יותר ללכת אל פתרונות שכוללים מהפכה בסגל השחקנים. שני טורים כבר כתבתי לכם עד כה, הראשון התייחס לענייני קו קדמי ושאר ירקות והשני בעיקר לעמדת הקלע הצהוב. היום, ברשותכם, נלך לפרק השלישי והלפני האחרון.
והפעם, זמן התייחסות לישראלים.
הישראלים
חמישה ישראלים שיחקו העונה, מהותית, ביורוליג. ג'ון דיברתולומיאו, יובל זוסמן, עומרי כספי, עוז בלייזר והאזרח סנדי כהן. אה, רגע, בעצם גם טיילור רוצ'סטי שיחק קצת בכוכב האדום בלגרד. נניח לו בינתיים. והתרומה שלהם, אם להודות על האמת, שולית באופן יחסי. מכבי תל אביב תקום או תיפול בראש ובראשונה על קבלת ההחלטות שלה בגזרת הזרים. ותרומה מנושאי תעודת הזהות הכחולה, לרוב, תתקבל כבונוס.
כדי להמחיש הנקודה, אפשר לחבר את מספר הנקודות הממוצע למשחק של כל החמישה שציינתי כעת ולהשוות למה שמספק אחד סקוטי ווילבקין לבדו. ולראות שזה אותו הדבר.
רגע רגע, ודאי תאמרו (ובצדק). למה שתסכום רק נקודות? לך על מדד יעילות, יא עוכר ישראל, ושם תוכל לקבל את התרומה האמיתית של טובי בנינו. נו, אז אם נחבר את מדד היעילות המצטבר של חמישיית האזרחים, נקבל מדד נמוך יותר מאשר מדד היעילות של ווילבקין. לבדו. אה, ובהרבה פחות דקות מאשר של בעלי זכות ההצבעה במדינת ישראל.
דיברתולומיאו וסנדי כהן
ובכל זאת, ישראלים צריך. ודאי שישראלים תורמים, שיכולים גם לייצר יתרון במפעלים המקומיים. שניים שמייצרים יתרון במפעלים המקומיים, שגם אוחזים, על הדרך, בחוזה לקראת העונה הבאה, הם ג'ון די וסנדי סי. נכון, הראנו את המספרים שלהם עד כה. ולא התרשמנו במיוחד.
מצד שני, יש גם ליגה.
נתחיל מהקפטן, שבשנה הבאה מחליף קידומת גיל. לדיברתולומיאו זכויות רבות בצהוב ובכחול. כאלו שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בעצם מינויו לראש הקבוצה (ככה קוראים לקפטן. בחיי). ג'ון די יודע ללחוץ כדור. ג'ון די משחק תמיד בקצב גבוה וללא מורא או פחד. ולג'ון די יש את היכולת להיכנס ולדפוק את הקליעה הגדולה. וכל אלו משמעותיים במיוחד. אה, ויש גם את העניין הקטן הזה, והוא שעונת 2020/21 הייתה החלשה ביותר מבין ארבע שנותיו בצהוב. יכול בהחלט להיות שזאת הפציעה ממנה סבל. ויכול להיות שלא. הרי לכם, לשיפוטכם, הנתונים מליגת העל שלנו.
המגמה כאן ברורה. דיברתולומיאו בנסיגה מובהקת, ועוד בליגה. כולל באחוזים מכל הטווחים. בנוסף לכך, חייב להיות ברור ומובן שגם בשיאו, דיברתולומיאו לא היה, לא יהיה ואיננו מקבל החלטות איכותי, אחד שיכול לשבת על עמדה מספר אחת. ועדיין, האיש עושה טוב למועדון. והאיש אהוב על כולם. והאיש חיובי ומשחק חזק. ולכן, אם כבר חתום, עדיף שיישאר. זאת, למרות שתפקידו בכוח בעונה הבאה, לעניות דעתי המרודה, אמור להיות זניח עוד יותר. גם ביורוליג וגם בליגה. זאת, מאחר שמכבי תל אביב, לשיטתי, צריכה להצטייד בשני רכזים זרים + רכז ישראלי חדש (על כך בהמשך) + יכולה לקבל דקות איכותיות בעמדת המכדרר מכמה זרים נוספים.
ומה לגבי האזרח סנדי כהן? אם הייתה ציפייה לראות איזשהו זינוק במעמדו או בנתוניו בעונתו השניה ביד אליהו הישן, WELL, אז זה לא קרה. הנתונים דומים להפליא, עם יתרון קל דווקא לעונה הקודמת - שבה פרח והפציע בשלבי ההכרעה בזירה המקומית. ועדיין, האיש קופץ כמו (כמעט) אף אחד אחר. ויכול להיות חלק מחבורה אתלטית (יותר) בעונה הבאה. ואולי אולי, עם המשך הדרכה ולימוד, גם ילמד מעט יותר מה כדאי וצריך לעשות על הפרקט. ומה מותר לו. ומה אסור לו. כך שאם לאיש חוזה לעונה הבאה מחד, והוא לא נוגס יותר מדי בתקציב מאידך, אין שום סיבה נראית לעין לוותר.
בלייזר
אחלה עונת בכורה הייתה לעוז בלייזר. לא כל כך גבוהה ולא בת שש עשרה, אבל יודע משהו על הכדורסל הזה. בלייזר ניצל את הפתח שנוצר בשוק השחקנים, דרכו הוחתם בקיץ האחרון, כדי לעוט על ההזדמנות שניכרה בדרכו ולהפוך לשחקן מן המניין. ומעלה. עם כמעט 24 דקות ממוצעות למשחק בליגה (שני בקבוצה), 9.8 נקודות למשחק, 4.4 ריבאונדים ומדד יעילות 12.9, התייצב לו הבלייזר בעמדת הישראלי הבכיר של אלופת ישראל. וזה המון. וזה מעורר הערכה.
ביורוליג, במספר פעמים, גם הצליח להביא את הנחישות ההגנתית פלאס הידע ההגנתי לידי ביטוי. דרכו פתח בחמישה משחקים במפעל (מתוך 30 משחקים בהם נטל חלק), לרבות במשחק השיא שלו בפיראוס, מול אולימפיאקוס.
ועכשיו מה, מה עכשיו? עמדת הפורוורד של מכבי תל אביב אמורה וחייבת להיות טובה ואיכותית יותר בעונה הבאה. כזאת שתקשה הרבה יותר על היכולת להשתלב, ואני מתכוון בראש ובראשונה ליורוליג. כך שהמפתח לשילובו של בלייזר בעונה הבאה אמור לעבור בכך שיישב האיש על המשבצת של אנג'לו קלויארו. שיהפוך לקלויארו. וזאת, כמובן, בהנחה שאין בעונה הבאה קלויארו.
כי על פניו, אם נתייחס נקודתית לתכונות בלבד, ישנם הרי קווי דמיון בולטים.
היכולת לשחק בשתי עמדות הפורוורד? תאורטית, צ'ק.
טיקט הגנתי? כולל היכולת לשמור על כמה עמדות ואפילו על גארדים, בערך, בצוק העיתים? צ'ק.
מחויבות ואומץ? צ'ק.
תנועה ללא כדור, כולל אותה מחויבות כאשר יוצאים למשחק מעבר? צ'ק.
יכולת בינונית ומטה בקליעה לשלוש? צ'ק.
כלומר, ביורוליג העונה קלע עד כה קלויארו 18 שלשות ב-31.6%.
ביורוליג העונה, בהרבה פחות דקות, קלע עד כה בלייזר 8 שלשות ב-25%.
אבל ברשותכם, הבה נצלולה עמוק יותר אל הנתונים של השניים במשחקי היורוליג, באדיבות אתר bsketball.instatscout.
אוקיי. עכשיו נסביר. התפקיד של שני אלו במשחק ההתקפה של הצהובים שולי. לרוב, מן הסתם, עומדים קלויארו ובלייזר בפינה ומחכים ומצפים למי למי למי. וכך, כשלוקחים בחשבון את קטגוריית ה-CATCH AND SHOOT או CATCH AND DRIVE, הכוונה בעיקר למצבים בהם עמדו בפינה ואז קיבלו הכדור. או לזרוק. או לחדור. או לנוע ללא כדור, לרוב מהפינה, כדי לנצל את העובדה שהשומרים שלהם החלו לנחור.
במצבים הללו, כשמקבלים כדור בפינה, רמת הביצוע המצטברת של קלויארו טובה יותר - במובן זה שהוא כן מצליח מדי פעם לקבל ולהתקיף את הטבעת. קלויארו גם מסיים טוב יותר מצבים בהם הוא חותך לסל ללא כדור או בהתקפות מעבר. ולהבדיל מבלייזר, מקבל לא מעט הזדמנויות, יחסית, לשחק עם הגב לסל (בעיקר מעמדה מספר שלוש או לאחר חילופים הגנתיים).
אז אולי התכונות דומות, אבל רמת הביצוע שונה, לטובת הזר ולא הישראלי. ועדיין, אפשר אולי לצפות לצמצום פערים של בלייזר, אם יגיע לעונה שניה במכבי תל אביב. שיפור כזה יוכל למצב אותו כאלטרנטיבה מקומית וזולה יותר (למרות נטל המס, טרם החלת תכנית סינגפור), למה שהיא מקבלת כיום מקלויארו. שווה הזדמנות שניה.
זוסמן
כאן זה פשוט וקל. בפראפראזה על מילותיו של אמציה המלשן, כהן בית אל בספר עמוס (ושירו של יענקל'ה רוטבליט), הרי שיובל לך ברח, יובל לך ברח. אל תקצץ במוח, אלא פשוט ברח. לך אל ארץ יהודה, אל ארץ האואקה או אל ארץ נוכרית כלשהי, אבל ברח.
אלו לא רק הנתונים היבשים, בעונה שבה היה בעיקר פצוע או בתהליכי שיקום מפציעה. זוהי בעיקר התובנה שזוס הולך אחורה, מקצועית ובעיקר מנטלית. וכדי לחזור למכבי תל אביב בהמשך, אם ירצה לחזור למכבי תל אביב בהמשך, הוא צריך קודם כל לצאת אל הטיול הגדול - כדי לגלות את עצמו. כדי לדעת מיהו ומהו. ומה הוא יודע לעשות בכדורסל. ובאיזו עמדה הוא רוצה לשחק בכדורסל. ועד כמה הוא אוהב כדורסל.
מכבי תל אביב אוהבת את יובל זוסמן אהבת נפש. והעניקה לו במה ופלטפורמה מקבילה לזו שקיבל בעבר טל בורשטיין. והמאמן? גם המאמן בעדו, מה גם שזוס מזכיר לו פורוורדים מקבילים מיוון. וזו חלק מהבעיה. כי יובל זוסמן לא רוצה להיות פורוורד יווני. הוא רוצה להיות מקבל החלטות (ישראלי). ואין שום סרט שבעולם, עם המאמן הזה, שיטת המשחק הזאת ורמת הבטחון הנוכחית של הטאלנט – שהזדמנות כזאת תגיע בזמן הקרוב. ולכן, למרות שסביר להניח שמכבי תרצה את זוסמן אצלה, קל וחומר בתעריף מקוצץ, האינטרס שלו (ואולי גם המשותף) הוא שיצא לטיול הגדול. ואולי אולי, בסיומו, יחזור מחוזק. ואולי לא יחזור. ואולי לא מחוזק. אבל שייצא.
צא בחוץ, יובל. אל תרא.
הגיע הזמן להיפרד? זוסמן וספרופולוס (אלן שיבר)
כספי
על פניו, הסיפור כאן פשוט. על פי פרסומים זרים, לכספי חוזה גבוה למדי בעונה הבאה, ממנו יכולה הקבוצה לצאת תמורת פיצוי כספי. ועל פניו, שחקן של 4.1 נקודות למשחק – לא שווה את אחד החוזים היקרים בקבוצה. נקודה. ואם כך הם פני הדברים, הרי שאך מתבקש לצפות ממכבי תל אביב לנצל את אופציית היציאה. ובכך, אגב, למצוא עצמה משלמת לא מעט כספים עבור שחקנים כדי שהם לא ישחקו אצלה במהלך העונה הבאה (האנטר? קלויארו? כספי?).
כספי, אולי בניגוד לציפיות המוקדמות, נכנס אל העונה הקודמת, עונת 19/20 - עונת הקאמבק שלו - בסערה גדולה. והראה מהרגע הראשון שהוא שייך לרמה אחרת. גם ברמת היכולות, גם ברמת הפיזיות, גם ברמת אייקיו הכדורסל. רמה אחרת, או שמא ליגה אחרת. ואז נפצע. ומשם הדברים התדרדרו למדי.
אז בואו נתחיל מהנתונים הבסיסיים, ברשותכם:
לעומרי כספי היה את מדד היעילות הכי גבוה בקבוצה בעונה שעברה. יותר מווילבקין. יותר מהאנטר. יותר מכולם. הוא סחט הכי הרבה עבירות (ביחד עם ווילבקין), ובעיקר נראה נפלא. ואז, כאמור, נפצע. והקסם, מעשית, לא שוחזר מאז.
ועדיין, למרות כל מה שנכתב עד כה, הסיפור עם כספי רחוק מלהיות פשוט. דווקא על רקע פציעתו העדכנית והמשביתה, צריך לקחת בחשבון שהסיפור איתו נוגע יותר לתחום הרפואה והביטוח - ופחות לכדורסל.
כי בכדורסל, כשמצליחים לקבל איזשהו רצף של דקות מהאיש, מקבלים את השחקן היחיד בסגל שיודע לשחק עם הגב לסל; את הפורוורד היחיד בסגל שיכול ויודע לנהל, להריץ ולסיים התקפה מתפרצת/התקפת מעבר; את הפורוורד היחיד בסגל שמבין את המשחק ושמסוגל לנהל אותו מעמדה 4; את הפרוורד היחיד שמשמש GO TO GUY, החל מהרגע שבו הוא נוגע לראשונה בכדור. וזה המון. וכן, זה לא בא לידי ביטוי בסטטיסטיקה היבשה. זה כן בא לידי ביטוי אם נוברים בנתונים המתקדמים.
נניח, למשל, בנקודות פר פוזשן ממהלכי חדירה לסל/התקפת מעבר/חיתוכים ללא כדור.
גם אם נתעלם לצורך העניין מהערך המוסף, מחוץ לכדורסל נטו, שמביאה איתה החבילה הקרויה כספי, קשה מאוד לוותר על הכדורסל עצמו. כשיש את הכדורסל עצמו. ואם כך, העניין כאן מתחיל ונגמר בכסף. ואם תוכל מכבי תל אביב לייצר פתרונים לסוגיה הזאת, היא צריכה להסס מאוד (מאוד מאוד) טרם תחליט למצות את אופציית היציאה ולוותר על כספי. העניין שווה את המאמץ. אגב, דברים דומים, תאורטית, אפשר להגיד גם בגזרת האנטר.
ואלו שיכולים לבוא
מטבע הדברים, טרם מפריחים שמות חדשים לחלל האוויר, ראוי קודם כל להבין מי מהקיימים נשאר. בכל מקרה, המועמדים החדשים לאיוש הקו הקדמי ברורים למדי. נו, יש את רומן סורקין המוכשר במיוחד (והרך במיוחד, שכלל לא ברור אם מוכן עדיין פיזית ומנטלית). ויש את ג'ייק כהן, לגביו טעו השנה הצהובים כשהתעקשו איתו על כסף קטן יחסית. ויש כמובן את טי.ג'יי ליף המסקרן.
בקו האחורי הדברים מעניינים לא פחות. גם אם נניח בצד את החוזה הקיים של מקס היידגר האגדי, סביר להניח שצריך להגיע שם אחד משמעותי. יש כמובן את ים מדר המוכשר כשד. ואני? אני הייתי הולך על נועם דברת. שמצד אחד חושב דראפט 22' או 23'. ומצד שני יכול לספק לקבוצה הזאת איכות וגודל מעמדת הרכז ברמת הליגה המקומית, בשלב הראשון. אה, בתנאי שיקבל דקות בעמדת הרכז ולא יוסט למקומות אחרים שעלולים לפגוע בהמשך הקריירה שלו.
דברת, יחזק את הצהובים? (עודד קרני)