יורוליג 2020/2021
קבוצה מש’ נצ’ הפסד הפרש
1 ברצלונה 34 24 10 237
2 צסק"א מוסקבה 34 24 10 155
3 אנדולו אפס 34 22 12 234
4 מילאנו 34 21 13 121
5 באיירן מינכן 34 21 13 34
6 ריאל מדריד 34 20 14 74
7 פנרבחצ'ה 34 20 14 34
8 זניט סנט פטרסבורג 34 20 14 123
9 ולנסיה 34 19 15 19
10 באסקוניה 34 18 16 123
11 ז'לגיריס 34 17 17 -15
12 אולימפיאקוס 34 16 18 -46
13 מכבי תל אביב 34 14 20 -34
14 וילרבאן 34 13 21 -124
15 אלבה ברלין 34 12 22 -138
16 פנאתינייקוס 34 11 23 -126
17 הכוכב האדום בלגרד 34 10 24 -185
18 חימקי מוסקבה 34 4 30 -434

נראה כמו ברווז: הלקח של ספרופולוס לעונה הבאה

אם בסטנדרטים של פעם, העונה הנוכחית היתה חורצת את דינו של מאמן מכבי ת"א, הפעם הנסיבות (וגם הקולות) מבטיחות את עתיד המאמן הצהוב. אבל כדי לא להפוך לברווז צולע בזו שאחרי, הוא יהיה חייב לשנות את עורו וליזום. האוזמן בטור פרידה מעונת היורוליג

שי האוזמן
שי האוזמן  09.04.21 - 17:18
תחילת כתבה

לא אכזבה. כישלון
ליהגתי לאחרונה כאן, כאן וכאן לא מעט על הדברים שקרו וצריכים לקרות בסגל של מכבי תל אביב לקראת העונה הבאה, לעניות דעתי המרודה. עכשיו הגיע הזמן, אומרת אמי, לדבר קצת על מי שאמור לנווט את החבורה שתולחם בקיץ הקרוב.

עקרונית, אם נחבר את העונה הרעה, המאזן הרע והכדורסל הרע ששוחק השנה ביד אליהו הישן, אז דינו של האיש אשר על הקווים, על פי ההגיון והנסיון, לחפש לעצמו מקום עבודה חדש. כלומר, לפחות בסטנדרטים שהכרנו פעם מהבוסים הצהובים. וכן, הייתה זו עונת קורונה. וכן, הקהל לא הגיע. וכן, מינהלת הליגה צמצמה את פגרת הקיץ של השחקנים. וכן, משהו על כסף. וכן, עוד קמצוץ של נהי. וכן, עוד קורט של בכי בואכה יללות. פעם, אפילו בעבר הקרוב, לא נהגו מקבלי ההחלטות בצהוב לגלות הבנה לתירוצים או סבלנות לסיפורים. פעם, לא היה כל הבדל בלשני בין אכזבה, אי הצלחה וכשלון. אם לא הצלחת, נכשלת. ואם נכשלת, אז הביתה.

אבל העולם השתנה, אתם יודעים. וגם מכבי. והיא זוכרת היטב את הימים שלפני יאניס. היא זוכרת את הקרחנה, המבוכה והיאוש שהביאו איתן החלטות נוראיות וליהוקים מחרידים (לא בכולם, אבל ברובם המוחלט) לעמדת המאמן, פחות או יותר מהרגע בו פוטר גיא גודס. והיא זוכרת היטב, מהצד השני, שבעונה הקודמת פתאום נראו הדברים אחרת. שפתאום נוצרה תחושה שיש בעל בית חדש, כזה שלא נראה מאז ימי האימפריות של פיני גרשון. שפתאום נראה היה שהספינה הצהובה, אשר הלכה, שקעה וכמעט טבעה לה במרוצת השנים, מתייצבת לה פתאום ושטה כעת לעבר מים בטוחים.

ואם נוסיף לכל אלה גם את החוזה המובטח והמכובד בו אוחז קואץ' ספרופולוס לקראת עונת 2021/22, הרי שכמעט ואין שום ספק שעתידו הקרוב בצהוב מובטח. אפילו אם ימעד במי מהמפעלים המקומיים שבפתח (מצד שני, צריך לשים כאן כוכבית מסוימת ביחס לסיטואציה בה, חלילה מבחינתו, יפסיד את האליפות המקומית בסדרה בת 3 או 5 משחקים, בעידן פוסט הפיינל פור הישראלי המשוקץ).

על הקשר בין גודס, ספאחיה וברווזים
הקיצר, ספרופולוס ימשיך. וברורות, כאמור, גם הסיבות המרכזיות: העונה הקודמת + החוזה המובטח. אה, וגם אהבת הקהל. כי יאניס ספרופולוס, בחוכמה גדולה, קנה את ליבו של הקהל שלו. וידע (ויודע) לייחצ"ן את המילים הנכונות לאוזניים הנכונות, פחות או יותר למן הרגע שבו נחת בארץ הקודש. והפך, בין אם מנצחים ובין אם לאו, לאיש האהוב ביותר על השערים הקולניים ביותר. יותר משימון. יותר מווילבקין. יותר מכולם. כי יאניס ספרופולוס, חברים וחברות, יודע היטב את המלאכה. גם בכדורסל. ולא פחות מכך, ואולי גם הרבה יותר, במסביב.

פעם, כפי שלמד על בשרו היטב אחד דייויד בלאט, ידעו באלופת ישראל לשמוע את הקולות. הפעם, בגזרת האיש שהגיע מאולימפיאקוס, הקולות מהיציע הם דווקא אלו שמחזקים את מעמדו של המאמן, ולא אלו שמהווים טריגר לשלב שבו מפטרים (ומודיעים על התפטרות). וגם אותם שומעים היטב האנשים שאמונים על ההחלטות.

ועדיין, הבה ונפריחה שאלה לחלל האוויר: נניח שהיה נמדד ספרופולוס רק על פי העונה הנוכחית, האם היה נשאר לאחת נוספת? יש להניח שלא. אם כך, יש להניח דבר מה נוסף, שגם הוא מתקשר לתהליכים שאנחנו מכירים היטב ממועדונים וענפים אחרים, אבל גם למועדון המסוים הזה. כי ישנם מאמנים שנשארים לעונה נוספת, על אף אכזבת המנהלים מהביצועים. הבעיה היא, במקרים כאלו, שאל העונה שאחרי הם מגיעים לרוב כברווזים צולעים.

ואם מגיעים לחודש ספטמבר כברווזים, לרוב מסתיימת הצליעה – ומסתיימת גם המשרה, באזור נובמבר.

כך קרה עם גיא גודס בנובמבר 2015, מספר חודשים לאחר שהודח בחצי גמר ליגת העל (על אף שקבוצתו העפילה לשלב ההצלבה ביורוליג ונטלה שם חלק במשחקי הפלייאוף. מאז, כידוע, זה לא קרה). כך קרה עם נבן ספאחיה, שהלך הביתה בנובמבר 2018. ושאותו החליף יאניס ספרופולוס. שיודע היטב, יש להניח, מה עלול להיות גורלו בנובמבר 2021, אלא אם.

הסגל וההיררכיה
למאמנים טובים יש עונות רעות. למאמנים רעים יש עונות טובות. זוהי תובנה שחשוב וכדאי לזכור. בספורט האמריקאי הבינו כבר מזמן שהסיפור הוא השחקן. אצלנו בלבנט, ולא רק, מקדשים קודם כל את המאמן. שואלים אותו. מדברים איתו. מפרקים אותו. ושוכחים שאת השער או הסל מבקיע וכובש שחקן. ולא, אל תבינו לא נכון: מאמן זה חשוב. בעיקר כי תפקידו של מאמן, בטח כיום, הוא לנהל את האנשים שמשחקים עבורו. ובעיקר כי תפקידו של המאמן הוא לייצר פלטפורמה מקצועית, שיטה או רעיון, דרכה אפשר יהיה לנסות ולמקסם את סט היכולות והתכונות של הסגל שעומד לרשותו. ובמקרה של המאמן המסוים הזה, גם להחליט (או להיות דומיננטי בהחלטה) מי ישחק עבורו.

מיקומו של ספרופולוס בהיררכיית מקבלי ההחלטות, על פי הידוע, איננו נמוך כקודמיו בתפקיד. לקואץ' המסוים הזה יש מילה וסמכות שמביאה לכך שאם הוא לא רוצה שחקן – זה לא קורה. ואם הוא רוצה שחקן, מנסים לארגן לו אותו. בכפוף למצב העו"ש, כן? ולכן, הנחת העבודה טרם ניתוח תפקודו של האיש שהגיע מאולימפיאקוס חייבת להיות שהוא הוא נושא באחריות לסגל שמשחק אצלו. כולל להחלטה להאריך החוזים של דורסי וקאלויארו, למשל. כולל להחלטה להחתים את בנדר. ואולי יותר מכך, להחלטה להאריך את החוזה של בנדר, שפג והסתיים בדצמבר 2020.

אז אם כך, ראוי להתחיל ולהזכיר שמי שאחראי על בניית הסגל בקיץ, הוא הנושא באחריות לכשלונו. ולא שהסגל שנבנה גרוע כל כך. אבל מספר הטעויות המובנות שנלקחו שם טרם העונה, עליהן כבר עמדנו בלא מעט טורים קודמים, עשו את ההבדל הקטן בין טוב לרע.

האחוזים לא משקרים: של היריבות ל-2 נקודות ושל מכבי ל-3 נקודות
אוקיי, על זה דיברנו. ומה לגבי הדברים שנעשו עם חומר השחקנים המסוים הזה? האם אפשר לטעון שעם הסגל המסוים הזה, בסיטואציה המסוימת שנוצרו העונה, ניתן היה לעשות יותר? התשובה החד משמעית היא שכן. יאניס ספרופולוס הגיע לעונה הנוכחית עם אותם הרעיונות שהצליחו עבורו בעונה שלפני. ואולי יש לומר, כל עוד לא הוכח אחרת, שעם אותם הרעיונות היחידים שהוא באמת מכיר.

מכבי שלו נלחמה כפי שנלחמה לפני. רעיונית, מכבי שלו שמרה אותו הדבר והתקיפה אותו הדבר. וזו בדיוק הבעיה. כי למרות שחומר השחקנים השתנה לו, לא נשתנו במקביל הרעיונות, התרגילים והשיטות.

והתוצאה? ניתן למספרים לדבר. וכשהם ידברו, נלמד שהאחוזים של היריבות ל-2 נקודות והאחוזים של מכבי תל אביב ל-3 נקודות, הם אולי הסיפור כולו. או יותר נכון, הסימפטום כולו.

בעונה שעברה החזיקה ההגנה של ספרופולוס את היריבות ועצרה אותן על כ- 48% בלבד בזריקות ל-2 נקודות. כלומר, הגנת הצבע שלה הייתה ההגנה הכי טובה/דומיננטית במפעל. השנה? השנה, עם אותם רעיונות הגנתיים, היא התדרדרה למקום ה-9 במפעל, כשאפשרה למתנגדות לצבור כ-54% ל-2 נקודות.

זה לגבי ההגנה. עכשיו התקפה. הכדורסל של ספרופולוס, כולם יודעים, הוא כדורסל של כשרון. מכדררים במשחק העומד ומחכים שהמוכשר יבקיע. שזה נחמד. וחלק בלתי נפרד מכשרון ההבקעה בעונת 19/20 הגיע בדמות הקליעה לשלוש. מכבי מודל העונה שעברה קלעה כמעט 10 שלשות בממוצע למשחק בכמעט 38%. שזה באמת לא רע. העונה? למרות שהקו האחורי כמעט ולא נשתנה, האחוזים השתנו ביג טיים. העונה מכבי מדורגת במקום ה-17 ביורוליג באחוזים לשלוש. כלומר, כמעט הכי גרועה לשלוש בליגה השניה בטיבה. אין יותר פשוט וברור מזה, נכון?

וכל הנתונים הללו מתחברים לכדי מסקנות מאוד פשוטות. למשל שרכז זה חשוב. למשל שגם הרכב הקו הקדמי משנה מאוד את היכולת של הגארדים (אותם הגארדים) להגיע למצבי קליעה טובים מבחוץ. ושחקן פיק אנד רול גבוה איכותי, שיודע להתגלגל קצר ולמסור היטב, עושה לפעמים את כל ההבדל גם עבור הקלע שבצד.

ואם אפשר היה בעונת 19/20 להפעיל לחץ הגנתי חזק פלאס טיפולים אגרסיביים או אם אפשר היה ללכת על חילופים הגנתיים ולצפות לטוב, אז פתאום גילו, בהפתעה גמורה, שחיפויים שמגיעים מקו קדמי של בלאק, האנטר (בריא) וקווינסי אייסי אינם רלוונטי לז'יז'יץ', האנטר (לא בריא) ובנדר. ולהבדל הקטן/ענק הזה יש משמעויות ישירות ועקיפות. גם על התוצאות וגם על השחקנים. גם על מצב הבטחון שלהם האחד בשני, אבל לא רק.

יאניס ספרופולוס ציפה ומצפה מהקבוצה שלו להילחם ולשחק חזק תמיד. שזה מצוין. לאורך זמן לא מועט, נראה היה שגם הצליח לגייס לדרישות שלו חומר אנושי שאוהב, מעריך ומתאמץ עבורו. אבל האמת? בעונה הזאת בכלל ובחציה השני בפרט, כבר ממש לא בטוח שכו-לם מחוילים, או שכו-לם קונים או מקבלים בהכנעה את מה שהוא מבקש. כי אם אתה לא מצליח, כמאמן, להוכיח לשחקנים שלך שתצליח להוציא מהם את המקסימום, אם רק יאמינו ויבצעו, אז לאורך זמן כבר ינסו ויתאמצו הרבה פחות.

וספרופולוס יכול להתלונן כמה שהוא רק רוצה על האימונים שאינם, במרוצת עונה ארוכה ומתישה כל כך. ולהסביר שאם רק היה זמן, ניתן היה לעשות כך וכך וכך וכך וכך. בליבו פנימה, סביר להניח שהוא יודע שזוהי איננה אמת. הבעיה של מכבי לא הייתה באימונים שחסרו. אותם אימונים שחסרו, מעשית, גם ליריבות שלו. והאמת? אם אתה לא יודע לקראת איזו עונה אתה הולך + כמה אימונים יהיו לך, אז הבעיה היא שלך כמאמן. הבעיה הייתה ברעיונות שחסרו. לקראת העונה, במהלך המשחק ותוך כדי המשחק.

ווילבקין והמשל
על ווילבקין והעונה הבאה כבר כתבנו, כאמור, במסגרת הטור כאן. סקוטי ווילבקין הפך בעונה שעברה להיות השחקן הכי דומיננטי שלובש צהוב מאז טייריס רייס במחצית העונה היחידה שלו במכבי תל אביב. ועל פניו, לאחר שנתיים באותו המועדון (ושנה וחצי תחת אותו המאמן), הגיוני היה להניח שזהו השלב שבו ההיכרות בין הצדדים יכולה רק להועיל למאמץ הקבוצתי. ובדיוק ההיפך קרה.

כי נכון ששחקנים אוהבים מאמנים שאוהבים אותם. ונכון שכוכבים אוהבים שהמאמנים הולכים איתם ושמים אצלם את הכדור. ונכון גם שמאמנים גדולים צריכים לדעת כיצד לווסת בין הדרישות של הפרנצ'ייז פלייר לבין מה שטוב לקבוצה (ולו). ולדעת כיצד לשווק לו את הרעיונות כדי שיהפכו להיות שלו. סקוטי ווילבקין אוהב את הכדור כשהוא בידו ואצלו, זה נכון. והעונה הזאת, הכדור היה אצלו כפי שלא היה לפני. בעיקר כי לא הוחתם שום רכז דומיננטי במקום וולטרס. בעיקר כי הוחתם מחדש טיילר דורסי, שלא יכול להועיל בעמדה הזאת. אז במקום לשנות טיפה את השיטה ההתקפית או במקום להכריח את עמדה מספר 1 על שחקן אחר (ג'ונס למשל), ספרופולוס הלך על הפתרון הפשטני והשגוי – ופשוט הפיל את התיק על ווילבקין.

וכך מצא עצמו האיש כשהוא אחראי על הכל. גם על ניהול המשחק. גם על הצורך לשרוד לחץ הגנתי של גארדים יריבים. גם על ההוצאה לפועל. וגם, בהמשך לבעיות ההגנתיות של האחרים, ללא מעט ציפיות הגנתיות נוספות ממנו. הבעיה היא שווילבקין לא יכול לעמוד בכל הדרישות הללו, לא ברמת הכדורסל ולא ברמה הפיזית. וככל שהתארכה לה העונה, גם הלך ונשחק האיש עד דק. וזה בא לידי ביטוי גם במספרים האישיים שלו. וזה בא לידי ביטוי גם בבטחון העצמי שלו. וזה בא לידי ביטוי גם ביכולת שלו לקלוע את הסל המכריע, לאחר משחק שלם שהותיר אותו עם הלשון בחוץ.

וכך יצא שהווינר הגדול של העונה שעברה הפך ללוזר המובהק של העונה הזאת. ואם אלופת ישראל מפסידה העונה 11 משחקים צמודים, מהם 8 משחקים ממש ממש במהלך האחרון, אז ודאי שאין זה מקרי. וזה בהחלט גם לא מיקרי שווילבקין, יותר מכל שחקן אחר, היה זה שקיבל את הזריקה האחרונה, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, וזרק אותה הישר לים.

וספרופולוס? הוא לא עשה דבר כדי לשנות את המציאות הזאת, עד אשר תמו, מעשית, הסיכויים להעפיל לפלייאוף. אולי כי לא רצה. אולי כי לא ידע מה ניתן לעשות אחרת.

אז מאחר ששני אלו אמורים להמשיך יחדיו, ראוי שיוסקו ויופקו שלושה לקחים פשוטים ביחס לבניית הסגל ולרעיונות ההתקפיים לעונת 2021/22:

1. סקוטי ווילבקין יכול להוביל כדור, אבל לא לרכז. בטח שלא לאורך דקות ממושכות.
2. מאחר שווילבקין בעמדה מספר 2 מייצר בעיית גודל פוטנציאלית, צריכים לאתר ולהחתים רכז פיזי לצידו.
3. גם אם יוחתמו השחקנים הנכונים בקו האחורי ובכלל, קשה מאוד יהיה לבצע, לאורך זמן, עם הרעיונות ההתקפיים (והסטטיים) הקיימים.

לרוץ זה יותר מהיר מללכת
כאשר מנסים לעמת את ספרופולוס עם סוגיית קצב המשחק של מכבי תל אביב, הוא נוהג בתגובה לנופף בנתוני ה-PACE, שמוכיחים סטטיסטית שמספר ההתקפות של הצהובים במשחק גבוה לעומת הממוצע. כלומר, מוכיחים לשיטתו. כי מעשית, מכבי תל אביב היא לא קבוצה שיודעת לרוץ, אלא אם מחשיבים את היכולת של שחקן בודד להשתלט על הכדור ולדהור לכיוון הכללי של הטבעת הנגדית כאל משחק ריצה. מכבי תל אביב היא כן קבוצה שמתפשרת לעיתים על זריקות רעות ומהירות, אשר כא-ילו מגבירות את קצב המשחק. אבל לרוץ בצורה יעילה? היא לא יודעת. לא אחרי שהיא משתלטת על כדור חוזר ובטח שלא אחרי שהיא חוטפת סל. וזאת תקלה חמורה של מאמן. וזאת אחריות בלעדית של מאמן.

אלופת ישראל הוכיחה השנה שהיא כן יודעת ללחוץ הגנתית על כל המגרש, אבל זה היה רק במשחקים שבהם כבר לא נותרה כל ברירה אחרת והגיעה העת לקרחנה. נניח מול באיירן, זניט, צסק"א ו-וילרבאן בבית. כל עוד לא הונחה החרב על צווארה, המשיכה לנסות ולייצר עצירות דרך הגנה של 5 מול 5. וזה לא עבד. וזה לא מקרי. מכבי תל אביב צריכה לנסות ולאתר שחקנים שיוכלו לאייש אלמנטים הגנתיים בדרגת סיכון גבוה יותר. ולא חייבים ללחוץ יותר מדי על כל המגרש. אפשר להסתפק בסיכונים מחושבים על חצי או שליש מגרש, אבל כדאי בעיקר לבוא וליטול יוזמה.

שהשני יגיב
אז אמרנו לרוץ. ואמרנו להסתכן הגנתית. וכל זה מתחבר לכדי סוגיית היוזמה. יאניס ספרופולוס, בהגדרה, הוא מאמן מגיב. אחד שרואה חילוף עתידי בצד השני, ומיד מקפיץ שחקן כמהלך נגד. אחד שמזהה אלמנטים מקצועיים אצל היריבה, ומכין בהתאם אלמנט נגדי. מכבי תל אביב צריכה מאמן שיוזם, שגורם לשני להזיע ולהגיב. כרגע אין לה כזה. והיא תצטרך כזה בעונה הבאה.

תודות
רגע. לא לדאוג (או לחילופין, לא לשמוח עדיין). הטור הזה לא הולך לשום מקום, ואני מבטיח להמשיך וללהג לכם לא מעט וממש ממש בקרוב. כי הלו, יש עדיין כדורסל וזה. ועדיין, עם שוך מבצע יורוליג מכבי תל אביב מודל 2021/22, זמן טוב להגיד תודה לאלו שבזכותם אתם חשופים לים המלל והגיפים. כי לא מספיק רק אחד שרוצה לקדוח. יש מעטפת שלמה שאוחזת במקדח במקביל. וזו הזדמנות מצוינת עבורי להודות לכל העושים והאוחזים, שבלעדיהם זה לא קורה.

אז תודה רבה לעורכים מאתר ערוץ הספורט, שנאלצים לקרוא את גיבוביי ולנסות להנגישם אל הגולשים. תודה לעפרי עמרמי, אלון אמסלם, אבישי סלע, אברהם בן עמי, ערן פלגי, ארד ירושלמי, אבירן גרין, ברק צינמון ואלחנן מלמוד. ותודה ענקית לאנשי הניו מדיה, AKA אנשי הגיפים, שבזכותם אפשר לייצר טקסטים שמשלבים מילים פלאס ויזואל להמחשה. אז תודה רבה לאביב דרורי, טל רכס וישי גרוף. ותודה רבה לבוס אורי דגון שבלעדיו זה לא קורה. ותודה רבה לאור אבולעפיה, שהפך לאבא ולאמא של הטרלול הזה. תודה לעולם, תודה לכולם. זהו. עכשיו זמן לחזור לעבודה.