השפלה. אין מילה שיכולה לתאר טוב יותר את ההדחה של הפועל ירושלים כבר בתום שלב הבתים המוקדם בליגת האלופות, אחרי הפסד מביך ללימוז', ובמיוחד אחרי שטורק טלקום עשתה את העבודה עבור הקבוצה מהבירה, עם ניצחון על איגוקאה. האדומים "נחנקו" במאני טיים ולמעשה הראו שפשוט לא מגיע להם לעלות לשלב הבא, לא אתמול, לא במחזור הקודם נגד הטורקים, ולא באף שלב העונה.
ולמי ירושלים הפסידה אמש? לקבוצה שכבר איבדה סיכוי להעפיל ולא היה לה על מה לשחק, למעט הכבוד; לקבוצה ששיחקה בחודש וחצי האחרונים חמישה משחקים בלבד, והגיעה לא חדה, לא בכושר ובלי השחקן הכי חשוב שלה, פיליפ סקראב; השלשה שהכריעה את המשחק הייתה של מרקוס גיניארד, שחקן ש"מדייק" העונה בפחות מ-19% מעבר לקשת.
אכזבה גדולה מקרמר ומווילסון. ביום שאחרי, בירושלים שוקלים בזהירות כיצד לנהוג עם הסגל הקיים. במועדון קיימת אכזבה גדולה מאוד מכריס קרמר, ממלקולם היל שלא עומד בציפיות הגבוהות שהיו ממנו בתחילת העונה, וכן מג'מיל ווילסון שהגיע לפני כחודש וחצי והיה אמור להיות האקס-פקטור. בקבוצה יקיימו שיחות פנימיות ולא מן הנמנע שיחליטו להיפרד לפחות משחקן אחד.
כריס קרמר, אשר עתידו בהפועל ירושלים כאמור מוטל בספק, סיפק בסיום המשחק תגובה מנותקת מהמציאות: "כל משחק הוא הזדמנות להשתפר. ללימוז' לא הייתה עונה אירופית טובה בדיוק כמונו, הם עלו לשחק בלי השחקן הכי טוב שלהם, אבל הם ידעו לחפות על כך וצריך לתת להם את הקרדיט. בהגנה לא היינו ממושמעים והם הענישו אותנו ובישורת האחרונה לא הצלחנו לעשות מהלכים. זה הפסד כואב, ואחד הדברים הכואבים בכדורסל זה כאשר אתה לא שולט בגורל שלך. היינו חייבים לנצח ולקוות לעזרה ובסוף לא עשינו את העבודה שלנו". אותו קרמר אגב, צייץ בטוויטר פחות משעה אחרי ההדחה, שהוא נהנה באיזשהו פודקאסט שהוא התארח בו. כאמור, ניתוק מוחלט מהמציאות.
המאמן דאיניוס אדומייטיס לא מצא לנכון לתת ולו התייחסות אחת להדחה מליגת האלופות ודיבר רק על המשחק עצמו: "כדורסל זה משחק שחייבים לשחק ברמת ריכוז גבוהה, והיום (אמש) עשינו יותר מדי טעויות מנטליות בהגנה נגד שחקנים שידענו שיכולים לקלוע. לא היינו ממושמעים בשני צדי המגרש, איכשהו הצלחנו לקחת את ההובלה ולא הצלחנו לשמור עליה".
אדומייטיס . לא התייחס להדחה (FIBA)
ויתרו על הבית, הלכו הביתה. ירושלים הפסידה את העונה האירופית הזאת לא רק על המגרש. בחסות הקורונה, בבירה חשבו שלוותר על הביתיות נגד היריבה המובילה שלהם על מקום בשלב הבא, זה למשל דבר לגיטימי לחלוטין. לא ברור איך בעונה שבה כל משחק קובע, מקבלי ההחלטות מצאו לנכון לוותר על משחק בית, גם אם הוא ללא קהל, גם אם האווירה היא לא אותה אווירה. עובדתית, עד ההפסד לאנקרה במחזור הקודם, ירושלים לא הפסידה משחק בית באירופה במשך יותר משנתיים, מאז דצמבר 2018, אבל משלל סיבות טכניות ומקצועיות החליטו בבירה לתת לבוסנים משחק בית במתנה.
במבט רחב יותר, אי אפשר להתעלם מהמציאות הכואבת: הפועל ירושלים במסגרות בין-לאומיות היא כישלון אחד מתמשך. מאז השתלטות ההנהלה החדשה ב-2013 ועד היום, הקבוצה רשמה עונה אירופית אחת בלבד טובה באמת, עם ההגעה לחצי גמר היורוקאפ ב-2017. כמובן שגם העונה שעברה הייתה אמורה להיחשב מוצלחת, אלמלא הקורונה. אך למעט שתי העונות הללו, אין אף הישג שהקבוצה יכולה להתפאר בו.
ב-2014 בראד גרינברג הוביל את האדומים לרבע גמר היורוקאפ; כעבור שנה דני פרנקו לא הצליח לעלות משלב הבתים באותו מפעל. ב-2016 האדומים הודחו משלב הטופ 32 ביורוקאפ בלי אף ניצחון לרפואה בבית השני, כולל השפלה של 47 הפרש לגראן קנאריה; ב-2018 שוב כישלון בשלב הבתים ביורוקאפ עם שני ניצחונות בלבד; וב-2019 הדחה ברבע גמר ליגת האלופות על ידי טנריף. 7 שנים, אפס הישגים ממשיים.
הפסד לא רק על המגרש (FIBA)