"עברתי כל רגש אפשרי במהלך המשחק הזה" כתב לי דניאל, ובכך סיכם את הקסם שיש במשחק טניס גדול. כמובן שחייב להיות לך פייבוריט כדי שתוכל לעבור את החוויה במלואה ובמקרה שלי ושל דניאל זהו רוג'ר פדרר. זה היה המשחק בין השחקן הטוב בהיסטוריה לשחקן בכושר הכי טוב כיום, כמו שאמר נדאל רגע אחרי שחגג יומולדת 25 עם עלייה נוספת לגמר הטורניר האהוב עליו.
כאוהדי פדרר ידענו שאין לנו מה להפסיד (אחרי מה שקרה באוסטרליה, לקחת מנולה מערכה היה יכול להיות מספק). זה בהחלט הוריד מהלחץ. ומצד שני – הייתה תשוקה אדירה להראות לעולם שפדרר עדיין פה. הרגש הראשון שהופיע מרגע ששני הגלאדיאטורים התחילו לחבוט הוא הססנות. פדרר שבר את ג'וקוביץ' כבר במשחקון הראשון, ואת תוהה האם זו אשלייה של דקות ראשונות, או שבאמת משהו ענק יכול לקרות כאן. יש חשש מסוים מלהתמסר טוטאלית לאמונה בניצחון, פשוט כדי למנוע את הכאב שבאכזבה.
אבל תוך שלושה משחקונים היה ברור שיהיה כאן משחק שייכנס לפנתיאון מבחינת רמה ומתח, ואם כך - צריך להיות בתוכו עם כל הלב במאה אחוז. “ישששששששששש!” צווחתי בקפיצה מהספה כשרוג'ר זכה בשובר השיויון של המערכה הראשונה. בן הזוג שישן בחדר הסמוך התעורר בבהלה. רגש כזה טהור של שמחה על נצחון במערכה לא היה בי מאז וימבלדון 2008. ואנחנו יודעים איך זה נגמר.
ולכן, החל מהמערכה השנייה, הרגש ששלט בי היה אימה. גם כשנולה המשיך להיראות כאילו בטעות אכל גלוטן לארוחת בוקר, אני הייתי אחוזת פחד לגבי החזרה שלו למשחק. היו לי פלאשבקים של אותן שתי מצ'-פוינט בארצות הברית, שבהן למעשה החל המהפך ביחסי הכוחות בין השניים. והבעיה בטניס - יש לך יותר מדי זמן לחשוב. גם כאוהד. כלומר, יש לך יותר מדי זמן לפחד. בהפסקות, בכדרורים הלא נגמרים של הסרבי, בשניות האלה שבהן הבקהנד של פדרר שוב מאכזב.
היתרון בהפסקות האלה הוא שהן מאפשרות לך להתכתב תוך כדי עם החברים בפייסבוק, עם הבלוג של עמית לוינטל ב"דה באזר" ועם דניאל ודנה באייפון. חווית הצפייה הייתה קהילתית, אפילו שאני לבד מול הטלויזיה. אבל אולי זה רק העצים את האימה, כי הרי גם שאר אוהדי פדרר מתקשים לנשום, ואין מי שירגיע ויכניס לפרופורציות כשג'וקוביץ' אכן חוזר להיות מפלצת במערכה השלישית.
ואז הגיע רגש שלא חשתי מאז שהייתי בת 5 - פחד מהחושך. הצרפתים לא יודעים לארגן טורניר כמו שצריך, והיה חשש אמיתי שאחד המשחקים הגדולים של השנים האחרונות יופסק בשיא הדרמה. חלק מהחבר'ה חשבו שהפסקה תהיה טובה לרוג'ר, בגלל היתרון הפיסי העדיף שיש לנולה. אבל אני התפללתי לאלוהים שיעשה את הטריק שלו מספר "בראשית", כדי שימשיכו לשחק בעיר האורות. מבחינתי, פדרר היה חייב לגמור את הסיפור באותו הערב.
במשחקונים האחרונים של המערכה הרביעית, רכבת ההרים האמוציונלית הייתה בלתי נסבלת. נולה מגיש למערכה, ואני על סף אשפוז. אבל פדרר התעלה אתמול, וגם השדר ביורוספורט לא הצליח להסתיר את האהדה שלו כשסינן: Yesssss! אחרי נקודה גדולה של רוג'ר.
זה היה סמלי שאת המשחק הוא סגר עם אייס – ההגשות שלו אתמול היו וינטאג', נשק מרכזי בניצחון.
כשהוא סימן עם האצבע מעין תנועת "אמרתי לכם" או שמא היה זה סימון לעצמו, שפירושו "הוכחתי גם לעצמי שאני עדיין כאן" – נכנסתי להיי מטורף. מבחינתי זה אחד מחמשת הנצחונות הגדולים שלו בכל הזמנים - אתם חייבים להודות שאריה זקן זה סיפור שתמיד עובד טוב.
ועכשיו רפא. 28 חודשים חיכינו לגמר גראנד סלאם בין השניים. מאז אוסטרליה 09', שבו פדרר התפרק בבכי בסיום, לאחר שלא הצליח להשוות את השיא של סמפראס. נדאל הוא בעיה לאוהדים של RF . אתה ממש רוצה לשנוא אותו, ליצור תאוריות על זה שהדוד טוני מאכיל אותו סמים. אבל פשוט אי אפשר, מדובר בספורטאי גדול. והרי פדרר בעצמו אוהב אותו. מספיק להיכנס לדף הפייסבוק של השוויצרי, ולראות את התמונות המשותפות שלהם שהוא מעלה, כדי להבין עד כמה הזוג הזה דביק. או הקטע המשותף שלהם ביוטיוב כששניהם מתפקעים מצחוק. הם מקסימים יחד.
הפעם האחרונה שבה נפגשו ברולאן גארוס, הייתה טראומטית לאוהדי פדרר, שראו כיצד פעם אחר פעם הוא לא מצליח לנצל נקודות שבירה מול מלך החימר, וזוכה בסך הכל בארבעה משחקונים. אין לי שום יכולת להעריך מה יהיה מחר, רק לקוות לעוד משחק גדול שבו יש יותר מדי זמן לפחד, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן להרגיש. מעטות הפעמים בחיים, שיש אפשרות להתמסר כל כולך לחוויה - ואני מתכוונת לנצל כל שניה שפדרר ונדאל יעניקו לנו.