אני מסתכלת על שניהם, עומדים על הפודיום. המראה מוכר, נדאל עם הגביע הנכסף. הוא מודה לקהל על התמיכה, הוא חייב להגיד את זה, אבל הצרפתים הרי היו עם פדרר. נדאל, אלוף שש פעמים בפיליפ שאטרייה, ועדיין לא מצליח להיות נאהב. האם אי פעם יהיה? אינני יודעת.
כתבתי לפני המשחק שלאוהדי פדרר קשה לראות את נדאל בתפקיד "הרע". אבל כנראה שפשוט שכחתי, אחרי 28 חודשים בלי גמר גראנד סלאם, כמה זה כואב לספוג ממנו ווינר במעמד הזה. כמה זה מתסכל לראות אותו מגיע לכל כדור, כמה שזה נערץ. אני חושבת שאני מעריצה את נדאל יותר ממה שאני מעריצה את פדרר, וזאת בזכות רוח הלחימה שלו שמשולבת בקילר אינסטינקט אדיר - והוכחה נוספת לכך הספרדי נתן אמש.
צריך להודות, פדרר הוא לא טיפוס שמריח דם וטורף. בילדותי שיחקתי הרבה ב"מורטל קומבאט", והיה השלב שבו כבר כמעט מוטטת לחלוטין את היריב ואז המחשב נתן הוראה "Finish him" כדי להשיג את הנוקאאוט. במצב של 5-2 במערכה הראשונה פדרר לא ידע לעשות את זה. תמצית של סיפור המשחק.
תמיד חייכתי לעצמי כשהיו אומרים שפדרר שחקן מושלם, או כשהדביקו לו את הכינוי אייסמן. הרי כשהוא היה נער כשרוני הוא סבל מהתפרצויות זעם ושבר מחבטים כמעט כמו סאפין. גם הדמעות שלו, או לחילופין התפרצויות הצחוק הנפלאות, מוכיחות כמה הנפש שלו רגישה. לאורך כל הקריירה הוא סובל מבעיות ריכוז, מהסוג שפסיכולוגים ממציאים להם ראשי תיבות. הגדולה שלו היא שבשנים המפוארות הוא היה כל כך יותר טוב מאחרים במה שהוא עשה, כל כך מבריק וגאוני - שזה הספיק כדי להסתיר את הקשיים שבפנים. ובעיקר הספיק כדי להתאהב בו עד מעל לראש.
לעומת זאת, רפא. אינני יודעת אם המעריצים של רפא מאוהבים בו. אם כן, אשמח לשמוע. במבט מן הצד, נראה לי שקשה להתאהב בסגנון שלו, קשה להיות מוקסם. אני מעריצה את הטופ ספין פורהנד שלו, אבל הנשימה לא נעתקת. המילה האינסטנקטיבית לגביו לא תהיה "גאון" אלא "לוחם". אני תוהה, כמה אנרגיה תישאר לו להילחם בשנים הקרובות. רק לפני שבוע, במסיבת עיתונאים בטורניר דיבר על העייפות המנטלית ועל כך שהוא מרגיש כאילו הוא לא בן עשרים וחמש אלא כמי שמשחק כבר מאה שנים.
בינתיים, רפא ורוג'ר כתבו עוד פרק מרתק במיתולוגיה על שמם. כיצד היא תסתיים? באוטוביוגרפיה שלו, אנדרה אגאסי הגדיר את היריבות עם סמפראס כ"מגיש הטוב בעולם מול המחזיר הטוב בעולם, שנועדו להיפגש". מעניין אותי איך פדרר ונדאל יגדירו את היריבות שלהם כשזו תגיע לקיצה. בעיניי האחד עם מכחול, השני עם חרב, כל אחד בדרכו מצליח לחדור לאוהדי הטניס היישר לנשמה.