פשוט יוצא מהכלל: על הסוס השחור של ה-US OPEN

הטכניקה לא קונבנציונלית והחבטות לא תמיד אסתטיות, אך עם דירוג שיא, תוצאות פנטסטיות בהכנה ותואר גדול ראשון, דניל מדבדב מסומן כרגע כסוס השחור הפוטנציאלי של ה-US OPEN. ריצה יפה בניו יורק יכולה לבסס אותו גם כמועמד בכיר לרשת את הטריו

אריאל כהן  26.08.19 - 14:03
תחילת כתבה

שום דבר שקשור בדניל מדבדב לא צועק מיינסטרים. עם 83 ק"ג שמפוזרים על פני 198 סנטימטרים בגוף ארוך ודקיק, הוא דומה יותר לקופץ במוט מאשר לטניסאי מצוי. כשברקע בני דורו הצעירים והרווקים מתחזקים פריזורות טרנדיות וחשבונות סושיאל גועשים, לרוסי - נשוי כבר בגיל 23.5 - יש עמוד אינסטגרם שנראה כמו פרסומת לצניעות ותסרוקת אחת קבועה: זו שאיתה קם באותו בוקר. למעט התפרצויות כעס נדירות, גם המזג שלו על המגרש מאופק ולא חושף יותר מדי מהאישיות המופנמת, ואפילו המחבט שלו מגיע מיצרן צנוע יחסית שלא נמנה על ארבעת הפופולריים והמוכרים בסבב.

כאילו כדי להשלים את הקלסתרון, גם הטניס של הרוסי רחוק מלהיות קונבנציונלי. הטכניקה דווקא כן בולטת. אפילו צועקת למרחקים, אבל לא מסיבות של אסתטיקה סוחפת. האמת שבדיוק להיפך. "לפעמים אני מסתכל על עצמי בווידאו ושואל בקול רם 'מה אני עושה?", הוא אמר לאחרונה. וכצופים מהצד, קשה שלא להזדהות. יש משהו שנראה מוזר, לפרקים אפילו מרושל או גמלוני, במשחק של מדבדב. בעיקר בחבטות הקרקע. משהו שם, בשילוב בין ההנפה המאוחרת, ההכנה וסיום התנועה, בצוותא עם הגזרה השדופה, מוליד מוצר מוגמר שלא תמיד נראה קואורדינטיבי. ובטח שאיננו שכיח. כל כך לא שכיח עד שלפעמים נראה שהרוסי אוחז בכלל אלת בייסבול או משוט, ולא מחבט.

העניין הוא שבטניס, אולי בניגוד לנהוג לחשוב, הטכניקה היא בעיקר אמצעי. השליטה היא האלמנט החשוב יותר והיא שקובעת בסופו של דבר את יכולתו של שחקן להחליט לאיזה כיוון יילך הכדור, באיזה עומק, גובה, עוצמה וסיבוביות. שליטה יש לרוסי ועוד איך. ובתקופה האחרונה יש לו אותה בצורה כל כך עקבית ויעילה עד שלצד התואר הטרי בסינסינטי הוא יכול להתגאות באחד נוסף, ברוח העידן והתקופה: השחקן שנתפס כרגע בעל הסיכוי הגדול ביותר להטריד את שלישיית שליטי הענף ב-US OPEN.

סוכנויות ההימורים מציבות אותו ערב הטורניר כפייבוריט ה-4 לזכייה. במרחק גדול מאוד אמנם מג'וקוביץ', נדאל ופדרר, אך גם מכל טוען לכתר או יורש מסומן אחר. דירוג ELO - שבניגוד לדירוג ה-ATP מעניק נקודות ביחס לאיכות היריבים ובוחן הצלחה על משטח ספציפי - ממקם גם הוא את מדבדב רביעי, מיד לאחר הטריו. סיבה אחת בגללה הוא כרגע הראשון בתור, לפחות על פי המדדים האובייקטיביים, היא ההתקדמות העקבית שלו – רק השנה זכה במאסטרס 1000 ראשון בקריירה, הופיע בעוד 4 גמרים והשיג 6 ניצחונות על שחקני טופ-10. הסיבה השניה והרלוונטית יותר היא מה שעשה הרוסי ב-3 השבועות האחרונים בצפון אמריקה.

וושינגטון, מונטריאול, סינסינטי. ב-3 טורנירים לקח חלק מאז חווה הפסד כואב בווימבלדון לדויד גופן. בשלושתם הגיע לגמר. בסינסינטי זה גם נגמר עם הנפה מתוקה, שלאחריה יכול היה להרשות לעצמו להביט לאחור ולראות את המספרים שהשאיר במהלך הריצה המרשימה הזו: מאזן 2:14 במשחקים, 5:28 במערכות ועלייה למקום ה-5 בדירוג העולמי. הדובדבן שבקצפת שייזכר כסמל הריצה היה הניצחון על ג'וקוביץ' בחצי הגמר בסינסי, במשחק שחשף עד כמה לצד הטניס, הרוסי הוא גם שחקן עם שכל ועם אומץ טקטי.

אלו היו 3 שבועות בהם כל אחד ואחד מן היריבים של מדבדב הבין בדיוק מדוע קשה להתמודד מולו, ועד כמה. לפני הכל, המשחק של הרוסי מהקו האחורי הוא כמעט נקי מטעויות. מחוייבות או בלתי מחוייבות. בדומה לג'וקוביץ' – הוא יודע לכסות את המגרש מצויין (חרף גובהו), לנוע היטב, ולייצר הגנה אקטיבית עם חבטות מלאות לעומק גם כשהוא עצמו נמצא הרחק מהבייסליין. החלק השני במשוואה הוא היכולת שלו להעלות את רמת האגרסיביות ולתקוף כשהוא מזהה את ההזדמנות - הרבה בעזרת חבטת גב היד ה(כמעט) נעדרת ספין שלו, שבהרבה מקרים מפתיעה את היריב ולא מאפשרת זמן להגיב.

בנוסף לכך, מדבדב הוא גם אחד המחזירים הטובים בסבב, עובדה שמסייעת לו לייצר מלכתחילה את אותם הראלים שבהם, כבר אמרנו, לא פשוט בכלל לעמוד מולו. כשמחברים את כל זה לעובדה שבריצה האמריקנית הסרב שלו היה לדבריו "הכי טוב בקריירה", לשחקן שמעבר לרשת לא נשארים מרווחים רבים מדי לפעול בהם כדי לייצר מולו נקודות.

"דניל מדבדב מנצח מכוער, אבל מנצח הרבה", היתה כותרת מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" כדי לנתח את השחקן החם בסבב. המושג הזה, "לנצח מכוער", מזוהה עם בראד גילברט (זהו גם שם הביוגרפיה שלו). האמריקני, שבין היתר אימן בהצלחה את אנדרה אגאסי, היה מי ששיכלל לכדי תורה את גישת הלשחק על אחוזים וחוזקות על חשבון הוירטואוזיות והאסתטיקה. מדבדב הצעיר אולי מכיר את גילברט רק כפרשן ESPN ולא כמאמן או כשחקן עבר, אבל את התורה שלו הוא מיישם נהדר. הרוסי, כעיקרון מנחה, לא מתפתה לעשות דברים שהוא פחות מבריק בהם (משחק רשת כדוגמא). במקום זאת, הוא מתמקד במשהו אחר: לשחק את המשחק שהיריבים לא אוהבים.

כאן באה לידי ביטוי היכולת שנראה כי עומדת להפוך למוטיב בולט בקריירה של הרוסי – העקביות. "דניל פשוט לא מחטיא. לא פורהאנדים, לא בקהאנדים. כלום", אמר דומיניק תים, שהובס על ידו במונטריאול. קיי נישיקורי התמקד בכך שלמדבדב אולי אין נשק קטלני בולט, אבל כן המון חוכמה בניהול הנקודות, וסטפנוס ציציפאס שהפסיד לו 4 פעמים ב-4 משחקים, היה המפורט מכולם. "לשחק מול דניל יכול להיות דבר מאוד מרגיז, ואני מתכוון לכך במובן החיובי", הוא הסביר. "הטכניקה שלו אולי מרושלת, אבל מרושלת טובה. הוא מביא אותך למצב שאתה מחטיא ושואל את עצמך למה, כי הרי אלה חבטות שאתה בדרך כלל מחזיר למגרש".

זה הכוח של מדבדב. הוא גורם ליריבים שלו "להכריח". לעשות יותר מאשר מבדרך כלל כדי לסיים נקודה. לחבוט עוד חבטה, לפתוח עוד זווית, לשנות את הטקטיקה. זו משימה קשה תמיד, אבל אפילו יותר כשבמקביל הם צריכים לטפל בכדורים שנוחתים מחוץ לאיזורי חבטה אופטימליים מבחינתם, ואז גם לפקוח עין ולוודא שמדבדב לא מתכנן מתקפה בעצמו. "המטרה שלי היא לגרום ליריב לסבול", הוא הסביר. "50% מהשחקנים אומרים שאני משחק מכוער, ה-50% האחרים חושבים שאני משחק מצחיק, אבל בשורה התחתונה - אני משאיר את הכדור במגרש".

כשנשאל לאחר הזכייה בסינסינטי על מטרותיו לקראת ה-US OPEN, מדבדב ענה שישמח לשבור את תקרת הזכוכית שלו ולהגיע סוף סוף לרבע גמר מייג'ור. אם אכן ימצא עצמו שם, סיכוי לא רע בכלל שיעמוד בפני האתגר הגדול ביותר שיש לטניס להציע בימינו - מפגש מול נובאק ג'וקוביץ', על המשטח האהוב עליו, בפורמט של הטוב מ-5, ובטורניר בו זכה כבר 3 פעמים בעבר. ניצחון לא יבטיח לו שום דבר פרט לעלייה לחצי הגמר, אבל אולי כן יבסס אותו אפילו יותר כראשון העומדים בתור מבין היורשים העתידיים. בעידן רוג'ר-רפא-נובאק הנדיר והמשוגע שאנחנו חווים, גם זה תואר בפני עצמו.
הדפס