הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

כוח הבטחון: שיטת הלחימה המהפכנית שנולדה בישראל

הפיגוע שהדליק נורה אדומה בשב"כ והמציאות האלימה הפכו את קרב מגע מבצעי מסדרת רעיונות לתורה שתפסה תאוצה בכל העולם. סיפור על התעוררות, חלומות ומדריך לחיים

דניאל שחק
דניאל שחק  28.09.15 - 11:35
צילום: okmif.com
צילום: okmif.com

שיטות שונות של קראטה. MMA. קפוארה. אגרוף תאילנדי. ג'ודו. קורסים בהגנה עצמית. אמנויות לחימה מטוקיו עד ניו יורק. סודות מסתוריים וטרנדים סוחפים. בתוך ערב רב של תורות, הבטחות ויומרות זיקק אדם אחד את הדרך בה הלך והציע מהפכה בתחום. שינוי של תודעה, לא של פעולה. כך המוח היהודי, זה שממציא לנו פטנטים, למד לקח מהניסיון הישראלי.

"הייתי מדריך צעיר בשירות בטחון כללי והגענו להבנה שהקרב המגע המסורתי-צבאי, שזה מה שיישמנו, לא כל כך מתאים לצרכי היחידות שעובדים איתם", נזכר גבי (גבריאל) שי. "היה איזה טריגר שהוביל אותנו להבין שמה שאנחנו עושים לא כל כך טוב כשנרצח איזה רכז מודיעין במהלך פגישה. הוא לא אומן ברמה של לוחם, אבל היו לו כלים של הגנה עצמית והתמודדות עם מצבים בסיסיים. באמצע הפגישה המקור הלך להכין קפה, חזר עם פלפל, זרק לו לעיניים והרג אותו באמצעות סכין. בשלב הזה כבר התחלנו להבין שמשהו צריך להשתנות בשיטה והתחלנו לעשות אימון יותר קרוב למציאות. התחיל ליפול האסימון שצריך להתאים את האימון לכל יחידה ולכל גורם בהתאם לעיסוק, לסביבה ולסיכונים הספציפיים".

קרב מגע מבצעי, השיטה שגיבש שי והתפשטה בשנים האחרונות ברחבי העולם, נולדה מתוך צלצול ההשכמה ההוא. "אחרי שפרשתי מהשירות התחלתי לשבת ולכתוב. התחלנו לעשות שינויים בתורה שבעל פה, אבל לא היה הליך פורמלי להגדיר את התורה מההתחלה. קודם הייתה התרנגולת ואחרי שפרשתי התחלתי לראות איך אנחנו מטילים ביצים חדשות".

גבריאל שי נולד בארגנטינה וכבר מילדות נמשך לספורט. במועדון של הקהילה היהודית הוא התאמן בג'ודו, אגרוף ובתרגילים להגנה עצמית. בגיל צעיר החליט לשנות את חייו מהיסוד. "עליתי ב-1972. באתי כמתנדב, אבל ידעתי שבפועל אני נשאר בארץ", הוא מספר במבט לאחור. "אחי הגיע ב-1969 ונשאר וידעתי ברגע שאסיים את התיכון אני בא ונשאר גם. הגעתי לקיבוץ בית זרע ולקראת סוף ההתנדבות החלטתי שאני רוצה ללמוד חינוך גופני. נרשמתי בווינגייט, עשיתי מבחנים והתקבלתי. בשעות אחר הצהריים היה חוג קרב מגע למי שגרו בפנימיה. התאמנתי בזה במשך 3 שנים ומבית ספר למאמנים ביקשו להעסיק אותי כרכז קורס מדריכי ספורט של חבר'ה מישובי ספר. נוער שוליים, קראו להם, שהיו מעורבים באלימות, סמים וכל מיני נושאים. הרעיון היה להוביל אותם כדי שיוכלו לחזור עם מקצוע לשכונות שלהם ולשמש כדוגמא חיובית. אחד המקצועות היה קרב מגע".

גבי שי הצעיר החל לעבוד כעוזרו של אימי ליכטנפלד, מפתח שיטת הקרב מגע המסורתית ודמות מיתולוגית בכל הנוגע לתורת הלחימה הישראלית. לאחר כשנה התגייס להנדסה קרבית ובהמשך עבר לקורס סמלי כושר קרבי. הוא הדריך וגם שימש כעוזר של ראש מדור קרב מגע בצה"ל. עם השחרור, אחרי כמה חודשים של בדיקות בטחוניות קפדניות, התקבל לתפקיד מדריך קרב מגע בשב"כ. "אחרי 3 שנים הפכתי להיות ראש תחום קרב מגע בשירות, עד שיצאתי לשליחות ב-1988", מגלה שי. "עברתי את ההכשרות והשתתפתי בעבודה המבצעית בשירות, מה שנתן לי ניסיון באבטחת משלחות, אבטחת אישים, ספנות, תעופה וכו'. הייתי קב"ט בשגרירות בצ'ילה ואחר כך עבדתי בענף הדרכה". ב-1996 הוא יצא לפנסיה מוקדמת ועזר לפתח את מתקן ההדרכה בקיסריה, שהפך ממתחם להדרכת ירי למתקן רב-תכליתי לכל מיני קורסים ואימונים של אבטחה ממלכתית ופרטית. בפנים בערה בו התובנה שמשהו לא מבוצע כמו שצריך.

"פתחתי את ISIT ואז כתבתי את התורה והפילוסופיה של קרב מגע מבצעי (Operational Krav-Maga – OKM), שהיה עד אז תורה שבעל פה", הוא מספר, וחוזר לימיו בכוחות הבטחון: "היה איזה רצון להתקדם. כאחראי על תחום קרב מגע הבאתי מורה שלי מווינגייט, ד"ר אלברטו איילון. בנושא הלחימה עצמו הוא לא כל כך התמחה, אבל ידע לשאול את השאלות המתאימות. הוא הוביל למחשבה שהאימון צריך להיות אינטגרטיבי. השיטה המסורתית היא שלוקחים למשל איש משטרה ומצביעים על כל התחומים שהוא צריך ללמוד – הגנה עצמית, כושר גופני, ירי, נהיגה, נהלים. רק אחרי שלמד הכל, מבצעים אינטגרציה של כל המרכיבים במעין תרגילים טקטיים. אדם כשהוא פועל הוא לא מתחיל לשלב, יש בסביבה גורמים שמשפיעים על התגובה שלו. השלב הראשון היה האינטגרציה של אימוני נשק עם קרב מגע".

האיתות הראשון להצלחה הגיע עוד לפני שהתורה גובשה. "ב-1985 היו שני פיגועים נגד תחנות אל על ברומא ובווינה, באותו יום ובאותה שעה. בפעם הראשונה תלמיד שלנו היה במרחק קצר מול טרוריסט ולמאבטח שלנו נגמרה התחמושת. להבדיל ממה שנלמד בעבר שברגע שנגמרה התחמושת מורידים צללית ומחליפים מחסנית, התחלנו לשלב קרב מגע. עד אז לא היה ניתן לשלב. מה שאותו מאבטח עשה זה להשתמש בקרב מגע כדי להתגבר על היריב ורק אז עבר להחליף מחסנית. זה הוכיח שהשינויים שהתחלנו לבצע היו נכונים. התחלנו ליישם אלמנטים של קבלת החלטות וזיהוי מוקדם, בעיקר באימוני קרב מגע, כדי לא להתעסק רק בתחום הטכני. זו הייתה ההתחלה, אבל אז לא ידעתי שאני מוביל איזה קונספט שכמה שנים מאוחר יותר אתחיל לבדוק את הבסיס המדעי שלו. זה היה רעיון של להתאים את סוג האימון לסביבה ולאופי העבודה ולהתחיל לשלב אלמנטים במסגרת מה שניתן. לא כל השינויים קלים לביצוע".

מה ההבדל מקרב מגע רגיל?
"אחרי שפרשתי התחלתי תהליך של אדפטציה של התפישה המקצועית לשוק האזרחי. בהתחלה זה היה כלי ליחידות מקצועיות של אבטחה, משטרה, צבא וכו'. אלא שעיקר השוק הוא אזרחי והתפישה שלי היא שבלא מעט מדינות האזרח מתנהל בסביבות שמכריחות אותו ליישם מניעה. אותם מרכיבים של הבנת וניתוח הסביבה וקבלת המידע הרלוונטי כדי לקבל החלטות איפה הולכים ומתי הולכים. יש מדינות שבהן אפילו לקחת ילד לגן או לחזור מלימודים זה מבצע בפני עצמו – מתי צריך ליווי, באיזו דרך, איפה עוצרים ברמזור ובאיזה רחוב יש תאורה. יש היום הרבה שיטות, אבל בפועל הרוב עושים אותו דבר. יש חבר'ה שהיו מדריכי קרב מגע בצבא וכדומה והוסיפו כל מיני מיומנויות, מ-MMA או משיטות אחרות. חוץ מהשם, הקשר שלהם לקרב מגע די מקרי. הקרב מגע המבצעי מתבסס על מיומנויות של קרב מגע מסורתי. אין פה המצאות של טכניקות חדשות או ייבוא משיטות לחימה אחרות, להבדיל מכל מי שרוצים להמציא את כגלגל. לא המצאנו את הגלגל, אנחנו מנסים לתקן אותו בדרך שבה אני משתמש במיומנויות".

"יש מקומות ששמים את המיומנויות והטכניקה במרכז – איך לעמוד, איך לתת מכה ואיך לפרוק מישהו מאקדח, ואז בונים דברים אחרים. אצלי הטכניקה היא אמצעי, לא מטרה", מדגיש שי. "המטרה המוצהרת תלויה בשוק אליו מפנים את האימון – שיפור מיומנויות מבצעיות לגופים בטחוניים או שיפור מיומנויות לחיים, אם עובדים עם אזרחים. עם גופים בטחוניים, כשמנתחים התמודדויות מקצועיות, ניתן להבין שהרבה פעמים לא הטכניקה הובילה לכשלון. בהמון מקרים זה חוסר מודעות מבצעית ובהרבה מקרים הבנה לא נכונה של הסיטואציה, מיקום לא נכון ולא מעט דוגמאות של ניהול אירוע ברמה כזו או אחרת. יכול להיות ויכוח בין שוטר לאזרח שמסתיים בהפעלת כוח שלא לצורך או בסיטואציה שהנשק של השוטר ביד של התוקף. כשמדובר באזרח, הנושא של המודעות הוא הדבר הראשון. לא עוזר שהוא יודע לעשות הגנה נגד סכין אם אין לו מודעות איפה ללכת או לאן לא להיכנס. אם הוא לא יודע לזהות מראש התנהגות חריגה של הסובבים אותו. ברגע שהוא נמצא בתקרית שיכולה להתפתח לאלימות, הוא לא יודע איך לגשת לזה או לקבל החלטות במצבי לחץ. זה נכון לגבי כולם ומוביל לתגובה שלא מתאימה לסוג האירוע. אם הייתה לו מיומנות מחשבתית של איך לגשת לעניין ואיך למנוע את הסיטואציה, אז האירוע היה נגמר בצורה אחרת".

הדרכת קרב מגע מבצעי נשענת על ניסוי וטעיה, לצד היתקלות בסיטואציות שאיש אינו יכול לצפות מראש. "בכל שיטת לחימה המדריך אומר 'בוקר טוב, מה שנלמד זו הגנה נגד סכין נגד בצורה כזו, שימו לב'. המדריך מדגים, מפרק לגורמים והחניכים מתחילים לתרגל שלב אחרי שלב", מנתח שי. "אני נותן לחניכים את הבעיה. שם אותם בזוגות או בקבוצות ואומר לא' תקוף את ב' בעזרת הסכין. לאט לאט רואים שמה שפועל במציאות זה האינסטינקט, הבסיס. המטרה של המדריכים שלי היא להוביל את החניך בדרך נכונה כדי שיגיע לרצוי בסיטואציה המסוימת. היות שלקרב מגע יש רציונל בריא, אנחנו מגיעים ב-99% מהמקרים לאותן תגובות. במקום להגיד לו קח את הדגים, אני מלמד אותו איך לדוג. אני מתעקש שלחבר'ה שלי וגם לעצמי לא יקראו מאסטר או כל מי שטויות בומבסטיות, אנחנו מדריכים. בתרגום המילולי ברוב השפות מדריך זה מורה דרך. אנחנו מורים את הדרך הנכונה בה החניך צריך להגיע כדי לפתור בעיה". 

"אני לא מלמד תרגילים. באמנויות לחימה יש תרגיל לכל סיטואציה. למדתי מהניסיון שאנשים מתקשים לזכור הרבה תרגילים להרבה מצבים. למידה מוטורית מחייבת שכדי לבצע פעולה בצורה מדויקת במצב אמיתי אדם חייב לתרגל המון שעות אותו תרגיל באותה צורה. לא תמיד זה מתאפשר. לרמה כזו צריך שנים, אבל לא תמיד יש לנו את כל זמן החיים כדי להגיע אליה", הוא מסביר במקצועיות. "אנחנו מלמדים עקרונות תגובה ופעולה. כל תרגיל שהיום אחרים מלמדים הם מתאימים למצב ספציפי ואז תמיד צריך תרגיל אחר. בן אדם מאיים אם אקדח יכול להחזיק אותו ביד אחת, שתי ידיים, צמוד או רחוק, מימין, משמאל, מקדימה, מאחורה, בישיבה או באוטובוס. אי אפשר לדעת מראש מה היריב יבצע. ברגע שמתאמנים על כל מיני תרגילים ההתאמה יותר קשה מאשר מי שלמד עקרונות פעולה".

וזה פועל בשטח. "חזרתי עכשיו מפרו. חניך של חניך שלי הוא סטודנט בן 25. אדם רגיל לגמרי שחזר ממסיבה עם שלושה חבר'ה במונית", מתאר שי. "שני החבר'ה ירדו קודם ואחרי כמה מטרים המונית עצרה. בדרום אמריקה יש מקומות שנהגי המוניות משתפי פעולה עם שודדים. במקרה הזה הנהג הזה הסתובב וצעק 'תן לי כל מה שיש לך'. פתאום הוא גם הוציא אקדח. הבחור היה מופתע מאוד. הבאתי אותו שיסביר מה קרה, והוא אמר: 'קודם כל התנהגתי כמו ילדה, כמו שמלמדים אותי - אל תהיה סופרמן. נתתי את הכסף, ואז הוא צעק 'תן לי עוד'. עם הקנה הוא נתן לי מכה במצח וראיתי שהנהג לא נרגע. החלטתי להפעיל את העקרונות שלימדתם אותי, למרות שמעולם לא תירגלתי במצב הזה'. הוא הצליח לפרוק את הנשק בצורה מוצלחת ולברוח מהמקום".

הכל נשען על תרגול כמה שיותר קרוב למציאות וכמה שיותר מצבי הפתעה. "לא צריך מיומנות כדי לעשות פעולה אינסטינקטיבית", מזכיר שי. "היום אנשים לא מרוכזים בסביבה, אלא מרוכזים בטלפון. חוצים את הכביש תוך כדי שכותבים SMS, שלא לדבר על מה עושים כשנוהגים. אצלנו כשעושים הפסקה ומישהו הולך עם כוס מים ביד, מישהו צורח ומתקיף אותו. בהתחלה בן אדם מחפש איפה להניח רגע את הכוס. אז מתרגלים מצבי הפתעה במצבי הכי פחות מצופים - כשמישהו הולך להתלבש, יוצא מהשירותים או אפילו כשעובדים עם מישהו ואז מגיע תוקף אחר. אף פעם זה לא יהיה 100% מציאות, אבל כמה שיותר קרוב. אם אני מלמד אזרח בעל משפחה, מורה בבית ספר, איש עסקים ומפתח אצלו את היכולת של זיהוי מוקדם של תופעה חריגה, קבלת החלטות במצבי לחץ או הפעלת מיומנויות מנטליות – דבר שכמעט אף אחד לא עושה – ביחד עם מיומנויות גופניות, זה תורם לחיי היום-יום. תוך כדי הם לומדים איך להתגונן, להתקיף או לצאת ממצב כזה או אחר".

מה שהתחיל בתור מצבור רעיונות לשיפור הפך לשיטת לחימה מסודרת. גבי שי נפגש עם מכר ותיק מהצבא שמנהל את תחום אמנויות הלחימה בבית הספר להשתלמויות של המכללה לחינוך גופני בווינגייט. "סיפרתי לו על הרעיון שלי והוא הזמין אותי להשתתף בקורס מדריכי אמנויות לחימה, שם מלמדים מתודולוגיה ומדעי הספורט. עבודת הגמר שלי הייתה להגיש תכנית אימון מפורטת המבוססת על קרב מגע. זה היה תהליך, התכנית אושרה ואנחנו מנסים לתקן חלק מהשם הרע שיצא לקרב מגע בכל מיני מקומות". 

המוניטין השלילי הנ"ל נובע מכך שקרב מגע אינו זוכה לפיקוח והפך לתחום פרוץ לאחר מותו של ליכטנפלד. כמה חניכים עם ראיה עסקית ומקצועית הפיצו בהצלחה את השיטה בעולם, אבל איבדו שליטה וכיום כל אחד יכול לפתוח מכון אימונים משלו בלי קשיים מיוחדים. בארץ המדריך חייב להיות בעל תעודה של גורם אקדמאי מוסמך ובמכללת זינמן, הגוף המוסמך הגדול ביותר, מנסים לעשות סדר. "קיבלתי את הנציגות בכל מה שנוגע לאמריקה הלטינית כדי לקדם את הפעילויות שלהם", מספר שי, שלא עזב את המקורות. "היום יש לי גם את הכובע הזה מעבר לכך שיש לנו את השיטות שלנו, אבל הקורסים פתוחים לכל מי שרוצה לחזור לשורשים ולכל מי שרוצה להיות רשום במסד הנתונים של זינמן כמי שעבר את הקורס ולקבל תעודה שאפשר יהיה לראות בעתיד באתר האינטרנט שלהם. הקרב מגע הוא לא נושא מפוקח, אבל אני עובד עם כל האישורים של משרד הבטחון. אני משמש גם יועץ ומרצה במכון הבינ"ל למנהיגות ואני חלק מהצוות שמנהל פרויקטים אזרחיים לצד עבודה עם יחידות מיוחדות".

אז מי מתאמן בקרב מגע מבצעי?
"בארץ מלמדים כמו שלימדו לפני 40 שנה, קשה לעשות כאן שינויים. בחו"ל יש לי מדריכים שאני מכשיר בתהליך שאורך בין 8 ל-10 חודשים. הגישה היא שאנשים יהיו מדריכי קרב מגע או עם מיומנות טובה. לפעמים אני נעזר במדריכים מקומיים כדי שילמדו מיומנויות לפני שמתחילים הכשרה שלנו".

אם באים עם רקע, למה ההכשרה נמשכת כל כך הרבה זמן?
"כי אני מנהל את התחום לא כביזנס, אלא כתשוקה מקצועית לחלוק את הידע והניסיון שלי עם אחרים. הדבר השני הוא התכנים. היות שהגדרתי שהמיומנות הפיזית היא לא המטרה, אז מיומנויות חיים לא לומדים מהיום למחר".

קורס הכשרת המדריכים ב-OKM , שהתפשט לכמה מדינות באירופה ובאמריקה הלטינית, מורכב מחמישה שלבים ושיטת לימוד חדשנית. השלב הראשון הוא מעשי-תיאורטי, אימון במקום שמלמד עקרונות. בשני כבר מתחילה היצירתיות לתת את הטון. "בגלל הריחוק, היות שיש לי מדריכים בכל מיני מקומות ואני לא יכול לחיות 3 חודשים בכל מדינה, אני ממשיך בהכשרה וירטואלית. אני שולח איומי אמת ביוטיוב והחבר'ה צריכים לנתח את האירוע מכל מיני זוויות, לא רק הטכנית. המטרה היא שבסוף הם כותבים רשימה של נושאים רלוונטיים ואז תרגילים - איך אני מלמד את זה. במודול השלישי הם חייבים לצלם את עצמם בביצוע מיומנויות במצבים שונים, להסביר אותם ולשלוח אליי. אני צופה, מנתח ומגיב".

"המודול הרביעי הוא עבודה סמינריונית. אני מכריח אותם לקחת נושא. למשל, יישום של קרב מגע מבצעי עבור בעלי נכויות. זה מאוד עוזר לי. אני מעסיק את המוח, כי אני קורא באנגלית, בפורטוגזית, בספרדית ובאיטלקית ועונה באותן שפות. חלקם מצא לעסוק לדוגמא בניהול עימותים במסגרת אימוני קרב מגע מבצעי, אחרים בשפת הגוף או בזיהוי התנהגות חריגה. זה לא רק לכתוב. צריך להגדיר את הנושא, להגיש עבודה שכוללת רקע עיוני ואת כל התיאוריה להפוך לסדנא בת 5-6 פרקי אימון בה משלבים את לימוד הליבה עם קרב מגע מבצעי. הרעיון הוא לא להישאר בתיאוריה, כי רק בתיאוריה זה לא עוזר. הפרק האחרון הוא שוב לבקר באותה מדינה וכל תלמיד שהשתתף צריך לקחת ולבצע הדרכה בתחום שהוא הכין - ילדים, קבלת החלטות, אימון הגנה עצמית לנשים. למדריכים שהוכשרו יש בית ספר מקומי וכמה סוגי פעילויות: אנשים שבאים באופן שוטף ומתאמנים, סדנאות נקודתיות לאנשי עסקים, אנשי משטרה, מאבטחי אישים, נשים וגם פעילויות לבתי ספר ולנוער. הקורס הבא שלי הוא באפריל, כעשרים חבר'ה מאיטליה מגיעים לקורס אינטנסיבי, קצת תיירות בארץ ולסדנת הישרדות במדבר".

איך אדם מן השורה יכול להגיע לזה?
"באירופה זה קיים היום בעיקר באיטליה, ספרד ויוון, שם יש איזושהי עצירה בגלל המצב הכלכלי הקשה. קרב מגע מבצעי זה הבייבי שלי, אבל לא העיסוק המרכזי. אני הרבה בתנועה ולא דאגתי לדור חדש של מדריכים בארץ שאני יכול עכשיו לפתוח מכון, לטוס לחודש לחו"ל ולהשאיר מדריך שאני יכול לסמוך עליו. אני מתלבט אם לעשות סדנאות קצרות מועד ולעבוד ברמה האישית או בקבוצות קטנות. ככל שאני מתלבט, יש לי יותר פעילות. כבר היום יש לי 3 מדריכים בברזיל שרוצים לייצג אותי שם ויש לי עוד מחויבויות ופרויקטים בווינגייט. בקורס מדריכים העברתי אימון וכמה באו לשאול איפה אפשר להתאמן אצלי. עניתי שהמקום הכי קרוב הוא באתונה. אין מה לעשות, זו האמת. אני יכול להתחייב לעשות סדנאות של סופי שבוע או סדנא מרוכזת. נראה לי שזה יותר ישים מלחפש מדריכי קרב מגע שיבואו לעבוד בשבילי ויסכימו לשינוי השיטה. היה לי בראש לפתוח איזו אקדמיה, שהבסיס הוא קרב מגע מבצעי, אבל גם לעבוד על מנהיגות, עבודה בצוות ועוד. כדי שיהיה משהו ברמה, אני צריך את המשוגע שיבוא ויגיד: 'כמה כסף אתה רוצה, בוא נעשה את זה ביחד'".