הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

משחק הדמים: כך הולבן פוטין בעזרת הספורט

במשך שנים נהנה עולם הספורט לעצום עיניים לנוכח הפעולות של פוטין ולתת לו לגיטימציה, אם זה באירוח אולימפיאדה או בחסות על מועדוני ענק. האם הפלישה תביא לשינוי מהותי? אל תבנו על זה

רועי ויינברג
רועי ויינברג  27.02.22 - 14:40

ביל שאנקלי, מאמנה האגדי של ליברפול, אמר פעם ש"יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה". המשולש הזה של כדורגל, חיים ומוות קיבל מספר תפניות אפלות עם השנים.

אולי מדובר במשהו גדול ומשמעותי יותר מהכדורגל עצמו, אבל ההשפעה על הספורט עצומה. גם ככלי שנותן לאנשים הזדמנויות או עניין ברמה מסוימת בחיים, וגם ככלי שנותן לגיטימציה והכרה למדינות. אחת המדינות שהשתמשו בספורט כדי לקדם את עצמן היא רוסיה, אותה מדינה שפלשה לאוקראינה ומאבדת את מעמדה בקהילה הבינלאומית, ובצדק.

ארגון אמנסטי, אחד מארגוני זכויות האדם הבולטים, קבע את המושג "ספורטוושינג". הספורטוושינג הוא שימוש בארגוני ספורט, תחרויות בינלאומיות, קבוצות או שחקנים מוכרים כדי לשפר את התדמית הבינלאומית של המדינה.

בעשור האחרון רוסיה פלשה לחצי האי האוקראיני קרים וסיפחה אותו חזרה אליה. היא פלשה לחבל הדונבאס האוקראיני והחלה במלחמה שנמשכת למעשה עד היום ועכשיו, כידוע לכולנו, פלשה לאוקראינה. בתקופה הזאת המדינה אירחה את אולימפיאדת החורף של 2014 (ונכנסה לקרים יומיים לפני סיום המשחקים), את המונדיאל של 2018, השתתפה באופן קבוע בליגות האירופאיות השונות והייתה אמורה לארח גם את גמר ליגת האלופות של 2022. בסופו של דבר הזכות הזאת נשללה ממנה.

הקשר בין רוסיה לספורט מורכב יותר מהאירועים הגדולים האלו בלבד. קבוצות כמו זניט סט פטרסבורג בכדורגל או צסק"א מוסקבה בכדורסל הן מהגדולות והמשפיעות באירופה במשך שנים, וחברות רוסיות משמשות כספונסריות של קבוצות אחרות, כמו שאלקה או אופ"א עצמה. אנשי עסקים רוסים, כמו רומן אברמוביץ' בצ'לסי, קנו קבוצות והפכו אותן לאימפריות.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לספורטוושינג הייתה דווקא בארץ. ארקדי גאידמק, איש עסקים וסוחר נשק בעברו, קנה את בית"ר ירושלים ב-2005 והשקיע בה סכומי עתק. גאידמק הפך את בית"ר לקבוצה הגדולה בארץ, הוביל אותה לשתי אליפויות ולאחר מכן רץ לראשות עיריית ירושלים, בהשפעת התמיכה לה זכה בעיר. הוא הפסיד בבחירות, הפסיק להשקיע כסף במשך שנים בבית"ר ואחת הקבוצות הגדולות בארץ החלה לשקוע בתהליך שנמשך עד היום.

המקרה של גאידמק היה מהיר יותר ופחות יומרני מהחזון הרוסי, שינוי הסדר הבינלאומי. רוסיה השקיעה בהיקפים גדולים יותר ועשתה מעשים חמורים פי כמה וכמה. בעידן כל כך תחרותי ובסכומי כסף עצומים שמגיעים לספורט, בין אם בדרכים לגיטימיות באמצעות ספונסרים או בדרכים מפוקפקות יותר (יש טענות על כך שרוסיה שיחדה את נציגי הוועדה של פיפ"א כדי לזכות באירוח המונדיאל של 2018. הרוסים מכחישים), הפתרון הקל הוא לעצום עיניים.

שאלקה ואופ"א, למשל, עשו את זה כשהרוסים הפילו מטוס אוקראיני או הרעילו את המרגל סרגיי סקריפאל, בנוסף לפלישה לחצי האי קרים או למלחמה בגיאורגיה ב-2008. גם בכדורסל צסק"א מוסקבה, זניט וקאזאן המשיכו להשתתף ביורוליג והחיים המשיכו כרגיל, גם בחודשים האחרונים כאשר הבית הלבן התריע על כך שרוסיה מתכננת לפלוש לאוקראינה. השינוי הבינלאומי הגיע רק ברגע הפלישה עצמה.

הלגיטימיות הבינלאומית לה זכתה רוסיה לא הגיעה רק מהכדורגל, או מהספורט. מי שהוביל לשיתוף הפעולה בין שאלקה לחברת הגז הרוסית גזפרום, למשל, היה גרהרד שרדר ששימש כקנצלר גרמניה לפני אנגלה מרקל (1998-2005). רוסיה השתתפה במשך שנים באירוויזיון, מנהיגי העולם ביקרו את ולדימיר פוטין באופן קבוע ולא ראינו גינוי בינלאומי משמעותי למדינה, עד הפלישה האגרסיבית כעת לאוקראינה.

לכן קשה לבוא בביקורת לקבוצות עצמן. קבוצות כדורגל רוצות לנצח. אם יש חברות שמוכנות להציע להן סכומי עתק (בדומה לגזפרום ששילמה לשאלקה 17 מיליון יורו לשנה גם בליגה השנייה בגרמניה), בזמן שהבעלים של אותן החברות זוכים לשיתוף פעולה מלא מצד אופ"א, פיפ"א, הוועד האולימפי והרשויות השונות, אין סיבה לא לשתף פעולה.

אולי הן לא החברות המוסריות ביותר בעולם, אבל הן כן לגיטימיות. שאלקה ממש לא הייתה היחידה. מנצ'סטר יונייטד שיתפה פעולה עם אירופלוט, חברת התעופה הרוסית, בעוד צ'לסי ואברטון נמצאות בבעלות אוליגרכים רוסים.

אם ממשלות העולם משתפות פעולה עם רוסיה, וארגוני הכדורגל משתפים פעולה עם רוסיה, אין סיבה שהקבוצות עצמן לא יעשו כן. עמדה ערכית, חשובה ככל שתהיה, לא תמיד תהיה העמדה שהקבוצות יבחרו בה. יש למשטרים מפוקפקים קשרים בכל מקום בעולם הספורט: ערב הסעודית, המדינה שרצחה וביתרה את העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, קנתה את ניוקאסל. סין, המדינה שרודפת את מתרגלי שיטת הפאלון גונג ומואשמת בקצירת איבריהם בעודם בחיים, אירחה עכשיו את אולימפיאדת החורף.

ולמרות זאת, אפשר להיות אופטימיים ברמה מסוימת מהתגובה של העולם למה שקורה ברוסיה, אבל עד גבול מסוים. צ'כיה, שבדיה ופולין מחרימות את משחקי העלייה למונדיאל נגד רוסיה, ספורטאים וקבוצות בכל העולם מנתקות קשרים עם הרוסים. האם מדובר בפרידה זמנית או קבועה? האם קבוצות יכולות להתנתק מהקשרים לרוסיה מבלי להרוס את עתידן?

מוקדם לדעת, גם בקשר לרוסיה וגם בקשר לכל המערכת הגלובלית. אחת הדוגמאות המעניינות ביותר היא צ'לסי של רומן אברמוביץ', מקורב לנשיא פוטין ומי שעלול להתמודד עם סנקציות אישיות נגדו בעקבות המלחמה באוקראינה. אברמוביץ' הודיע לאחרונה על כך שהוא מוותר על הבעלות בצ'לסי באופן זמני ומעביר אותה לקרן נאמנות, "בעקבות ההתפתחויות האחרונות".

אברמוביץ' לא מוכר את הקבוצה ועדיין נשאר הבעלים של צ'לסי. גם אם בסופו של דבר הוא יאלץ לעשות זאת, הוא הלווה כשני מיליארד דולר לחברה ששולטת בצ'לסי, לפי "פורבס", כך שהיא משועבדת לבעליה. המעורבות הרוסית בעולם הספורט עמוקה מאוד, וניתוק חד צדדי של היחסים לא נראה ריאלי. אם זה אכן יקרה בסופו של דבר כל העולם הספורטיבי ישתנה מהקצה לקצה.

אנחנו מגיעים לרגע גורלי בקשר לערכי הספורט. החזון האולימפי, ברמה מסוימת, נועד לאפשר תחרות הוגנת וספורטיבית בין שווים ובשאיפה במקום מלחמות, במשחק כדורגל, כדורסל או כל ענף אחר. השימוש הציני של מדינות דיקטטוריות בספורט כדי לקדם את האינטרסים שלהן סותר את מהותו, לפחות ברמה האופטימלית. איך הזעזוע והניתוק מרוסיה בעקבות המלחמה תשפיע, אם בכלל, על האוהדים או על הספורט? נחיה ונראה.