לפני שנה וחצי אשרת עיני קיבלה את המכה שהייתה צריכה. את קריאת ההשכמה שתשנה לה את הקריירה. בסוף משחק חצי גמר גביע, היא התעלפה. התאוששה, ושוב התעלפה. 3 פעמים קרסה בתוך דקות ספורות. דלקת ריאות פשוטה הפכה לדלקת חמורה יותר סביב הריאה, מה שגרם למצב הרפואי להידרדר ולכוכבת (כן, מיד תראו את הישגיה בקריירה ותבינו לבד) להתאשפז לחמישה ימים. כשעיני יצאה מבית החולים, משהו בה השתנה. החלום לצאת ולשחק לאירופה הפך לממשי. לא עוד עשיית המינימום כדי להצליח – לא עוד הסתפקות במעט - אלא סוויץ' בראש. לתת הכל, בכל אימון, בכל משחק. בכל פעולה.
קצת רקע. עיני חגגה 30 לפני חודשיים. ברזומה שלה 13 שנים בנבחרת ישראל כשבשלוש מהן שימשה כקפטנית. בליגה המקומית זכתה בשמונה אליפויות ושמונה גביעים ושיחקה במדי הפועל תל אביב, מכבי כישרונות חדרה, מכבי חולון, רמת השרון ומכבי באר שבע. אין אף שחקן ישראלי עם כאלה נותנים. אפילו לא קרוב לכך.
כבר שלוש שנים קפטנית הנבחרת
ואחת מוכשרת
למרות אותם הישגים מרשימים, כאלה שאמורים לתת לכל ספורטאי רצון להתקדם, דווקא אותה נפילה, תרתי משמע, היא זאת שגרמה לעיני לקפיצת המדרגה המחשבתית, ובעקבותיה גם המקצועית. "כשיצאתי מבית החולים וקיבלתי אישור לחזור להתאמן, החלטתי שאני הולכת על זה בכל הכח", מספרת הרכש הטרי של אנדרלכט: "לקחתי מאמן כושר אישי, תזונאית, מאמן מנטלי. עבדתי כמו חמורה במשך 4 חודשים. הסוכן התחיל ללחוץ, ביקש שאכין וידאו. 'הרזומה מרשים' הוא טען, אבל בלי ביצועים, לא נוכל להוציא אותך לחו"ל".
שחקנית בת 30 עם כל כך הרבה הישגים בקריירה, ואין לה וידאו? "המשימה הזאת נשמעת קלה, אבל היא ממש לא כזאת", מספרת עיני: "חברות צילמו משחקים במצלמה פרטית, אספתי וחיפשתי, ואת מה שהצלחתי לאגור ולהשיג, השגתי. קל זה לא היה, אבל בסוף הכנתי קליפ, שלחתי לסוכן והעליתי ליוטיוב וללינקדאין".
עם סוויץ' בראש וקלטת שהחלה לעשות דרכה ברשת, עיני הייתה צריכה רק עוד דחיפה קטנה. את הדחיפה הזאת היא קיבלה באימוני טרום העונה ובמחזורי הפתיחה. "כשהתחילה העונה בישראל, שחקניות צחקו עליי שאני רצה יותר מדי. ככל שהתקדמה העונה הרגשתי משהו שונה אצלי. הרגשתי שאני לא בסדר בגלל שאני רוצה יותר. שאני המוזרה הזאת שמגיעה שעה לפני האימון ויוצאת חצי שעה לפני כולם מחדר ההלבשה. בהתחלה הייתי נשארת אחרי האימונים לבעוט לשער או משהו אבל ככל שהתקדמה העונה גם זה פסק", מסבירה הבלמית את הימים הלא פשוטים ומפרטת: "הרגשתי שהתחלתי את העונה כבלון מלא אוויר והצליחו לפנצ'ר אותו. לא הרגשתי שהליגה קטנה עליי, ובחיים לא אזלזל בליגה שנתנה לי במה ופרנסה במשך 15 שנה, אבל בהחלט הרגשתי שאני צריכה להתקדם". עד כמה עיני רצתה להתקדם? בקיץ, כדי להכין את הגוף, הצטרפה לאימונים של נערים א' בהפועל הרצליה. כל זמן פנוי הוקדש כדי להשתפר עוד ועוד, ולעשות את קפיצת המדרגה הזו.
בקרוב תגיעי רחוק
למרות החלום האירופי, עיני שלא מתפרנסת רק מכדורגל, המשיכה בחייה. ב-1 בספטמבר הייתה אמורה להתחיל עבודה חדשה בבית ספר, אך 24 שעות לפני כן, הדברים השתנו. 31 באוגוסט היה היום האחרון למועד ההעברות בכל אירופה, וב-14:30 הסוכן התקשר, ללא הכנה מוקדמת, ושאל: "כמה מהר את יכולה לארוז? את טסה לבלגיה". ב-6:00 עיני כבר היתה על טיסה, אחרי טלפון לממונה עליה בבית הספר החדש, שיחה שהשאירה בהלם מוחלט את מי שהייתה אמורה להיות הבוסית שלה בשנה הקרובה. את השיחה מהסוכן אפשר להגדיר כצלצול הגואל, כי חלום חייה של עיני הוא להיות כדורגלנית, ומורה לא ממש היה בתכנון.
אחרי כמה שעות טיסה, נחתה הבלמית בבריסל שם חיכה לה מנהל הקבוצה. "נלך לחתום על מסמכי ההעברה, בערב אימון, ואם תעברו את הבדיקות נחתום על החוזה", אמר לה הבלגי. "איזה בדיקות? רפואיות?", ניסתה להבין עיני, אך הוא הבהיר: "לא, הגעתן (עיני ושחקנית מארה"ב) למבחנים". עיני מודה, שהופתעה. המבחנים הכניסו אותה לשוק, והיא לא ממש ציפתה להם. אבל בחורה כל כך חיובית, וכזאת שמסמנת מטרות ומגיעה ליעדים, לא נשברת. "בשביל זה באתי, לא? לשחק כדורגל. אז נשחק שבועיים, נוכיח את עצמי, ואחזיק אצבעות שהם יעריכו את זה". כבר אחרי האימון השני, השורה התחתונה הייתה ברורה – עיני התקבלה לאנדרלכט, לא דבר של מה בכך.
למי שלא מכיר ויודע, הליגה המאוחדת של בלגיה והולנד אמנם לא חזקה כמו אלו בגרמניה ובשבדיה, אך הרמה בהחלט גבוה, כשכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה. הקצב, העוצמות של האימונים והמשחקים, התרבות. "אם בארץ היו מגיעים 10-20 אוהדים, כולם קרובי משפחה, פה מגיעים כמה מאות – וכולם כולל כולם משלמים על הכרטיס", מספרת עיני.
כדורגל זה לא הכל, אבל העיקר
כמו כל דבר בחיים, גם בכדורגל יש את ההיבט הכלכלי. אם בארץ עיני לא יכולה הייתה להתפרנס מהכדורגל, בבלגיה הדברים יראו אחרת. ולא, זאת לא הסיבה שהיא רצתה לצאת לאירופה. כסף, אצל עיני, לא משחק תפקיד. "אני עושה את מה שאני הכי אוהבת בעולם. את הדבר שגורם לי ללכת לישון עם חיוך ולקום עם חיוך. אז מה אם יש דברים מסביב שמבאסים? יש משהו בכדורגל הנשי ששונה מאצל הגברים. אם ילד משקיע את כל חייו כדי להיות שחקן מקצועני והחלום שלו לשחק בברצלונה, ואז מגיע הצבא - לא שיחררו אותו לאימונים, מגיעה פציעה קטנה או שמחליפים מאמן והוא מוצא את עצמו בליגה השנייה. ומה הכי מבאס אותו? השכר. לא זה שהוא לא הגשים את החלום, אלא זה שהוא לא ירוויח כמו שהוא חלם. אצלי אין את זה".
כשהגשמת החלום הושלמה כמעט במלואה (עדיין לא קיבלה את ויזת העבודה ולכן עוד לא שיחקה), עיני מתרגל לאט לאט לחיים החדשים. לא עוד המשפחה התומכת והחמה בהרצליה, אלא החיים לבד, מסביב לכדורגל, בארץ זרה וחדשה. היא גרה בדירה שכורה יחד עם שחקנית אמריקאית, אבל כמו כל ישראלית, משהו חסר לה: "קצת מאכזב אותי שאין ממש פעילויות אחרי או לפני האימונים, אין ביחד עם יתר הבנות לקבוצה. הן נחמדות, שלא יישמע אחרת, אבל יש עדיין מחסום שפה מסוים כי לא כולן מדברות אנגלית. אבל כל זה עומד להיפתר", מבטיחה עיני: "אני והשותפה החלטנו שאחרי משחק הבכורה אנחנו מארחות את כולן לערב גיבוש".
למרות שצבע החולצה באנדרלכט ורוד, יש נושא אחד שעיני לא ממש להוטה לדבר עליו, והוא הכל חוץ מוורוד. למרות שיצאה לאירופה (במהלך הראיון היא מדגישה שוב ושוב שהיא לא הישראלית הראשונה שעושה זאת), ולמרות הרזומה המרשים שלה בליגת הנשים, עיני לא משתייכת לסגל הנבחרת. הסיבות? שאלה טובה. "הייתי קפטנית משותפת עם מורן לביא אצל מאיר נחמיאס (המאמן הנוכחי) והייתי עוזרת מאמן שלו בנערות.בקיץ שעבר (אחרי כל הסיפור עם הריאות) הוא בא אליי באמצע אחד האימונים עם הנערות והודיע לי 'החלטתי לא להזמין אותך לסגל של הנבחרת'. לחצתי לו יד, אמרתי בהצלחה וזהו. אם זה מקצועי ואם זה לא זו ההחלטה שלו וצריך לכבד אותה. להתבכיין לא יחזיר אותי לנבחרת. עבודה קשה כן".
פעילות חברתיות חסרות לה
והחיים עכשיו שונים מאלה ברמת השרון
בקיץ האחרון, בין אימונים קשים לבין הגשמת החלום האירופי, עיני עשתה צעד לעבר חלום נוסף. השחקנית, שאוהבת תקשורת ו"חיה ברשתות החברתיות" כהגדרתה, שימשה כפרשנית באולפן המונדיאל של הערוץ הראשון. וכן, למרות שאין כיום אף שחקנית עבר שמפרשנת משחקי כדורגל של גברים, עיני לא רואה בכך תקרת זכוכית שצריך לפרוץ ומאמינה שלאחר שתפרוש תצליח להשתלב בתחום: "אני לא רואה בזה פריצת דרך, אלא משהו טבעי. אני תמיד מאמינה שאם אתה או את טוב מספיק, מאמין בעצמך ועובד קשה, תגיע לאן שאתה שואף. זה לא שאין נשים בתקשורת - תראה מי מגישות את מהדורות החדשות ואפילו את חדשות הספורט".
לסיכום, למרות שהיא רק בת 30 ועדיין לא חושבת על סוף הקריירה ("רפא מארקס חזר לאירופה בגיל 35. אף פעם לא מאוחר"), עיני כבר מסתכלת קדימה ויודעת איפה תרצה להיות ביום שאחרי: "אני רואה את עצמי בתפקיד בכיר בכדורגל, לאו דווקא מאמנת. מאוד מושך אותי תפקיד ניהולי ואני גם לומדת צרפתית כדי שאוכל בעתיד לעבוד באחת ההתאחדויות שעובדות עם אופ"א או באופ"א עצמה".
נשאר רק לאחל בהצלחה