יורו U21 2013, אליפות אירופה לנבחרות צעירות בכדורגל, ממש מעבר לפינה – תרתי משמע. איטליה, הולנד, אנגליה, גרמניה, נורבגיה, רוסיה והאלופה ספרד יצטרפו למארחת ישראל בטורניר בן שבועיים, בו יתרוצצו על הדשא מיטב כוכבי המחר של הכדורגל האירופאי. ולא רק הם יסתובבו פה. בכירי רשתות הסקאוטינג העולמיות יגיעו לעקוב מקרוב אחר הכשרונות הצעירים לאורך מפעל הנבחרות השני בחשיבותו ביבשת, כך שהציפיות הספורטיביות רק עולות. אך בהתאם למפעלים בסדר הגודל הזה, מדובר בטורניר שכרוך בהוצאות כספיות כבדות מאוד עבור המדינה המארחת. ובישראל – מדינה בה המתקנים והתשתיות מפגרים עשרות שנים אחרי העולם המערבי – ההשקעה אפילו גדולה עוד יותר.
על הנייר, עלות אירוח הטורניר מוערכת בכעשרה מיליון יורו, שהם כמעט חמישים מיליון שקלים. אופ"א, המארגנת הרשמית של הטורניר, נוטלת את מרבית העול עם השקעה של כ-70 אחוזים מסכום זה - כשבעה מיליון יורו. בשל כך, סך ההוצאות של הגורמים בישראל, בהם ההתאחדות לכדורגל, משרדי הממשלה הרלוונטיים (תרבות וספורט, בטחון פנים, תחבורה, תיירות) והרשויות העירוניות המארחות, יעמדו על כשלושה מיליון יורו "בלבד".
אולם, ההוצאות במהלך הטורניר לא מתקרבות כלל להשקעה לקראתו, שמגיעה לסכומי עתק בבנייתם ושיפוצם של האיצטדיונים שיארחו את המשחקים עצמם. כך, לדוגמה, בנייתו של היציע הדרומי בטדי נאמדת בכ-100 מיליון שקלים, מתוכם השקיעה עיריית ירושלים (משמע, משלם המיסים) כארבעים מיליון. שאר הסכום הגיע מהטוטו (שגם אלה כספי מסים עקיפים, בעצם). על בניית איצטדיון המושבה בפתח תקוה הוציאה העיריה המקומית 150 מיליון שקלים, בנוסף לחמישים מיליון שהגיעו מהטוטו. כלל ההוצאות על בניית המתקנים החדשים בפתח תקוה ונתניה ושיפוצם של טדי ובלומפילד עומדות על כ-150 מיליון יורו, שהם קצת יותר מחצי מיליארד שקלים (!). כלומר, המדינה הוציאה מאות מיליוני שקלים על תשתיות, רק כדי לזכות באירוח המשחקים.
מההוצאות נעבור להכנסות. יותר נכון, לאין-הכנסות. דנמרק ושבדיה, שאירחו את שני הטורנירים האחרונים (ב-2011 וב-2009 בהתאמה), ממחישות יותר מכל את הנמכת הציפיות מרווחים כלכליים ביורו. שתי המדינות דיווחו על מספר תיירים זעום שהגיע לערים המארחות לרגל המשחקים, ודאי כשמדובר בתיירי חוץ. הדו"חות הפיננסיים בסיום האליפויות דיווחו על סך הכנסות של כעשרה מיליון יורו מתיירים, כשמרבית הסכום מתיירות פנים, כלומר תושבי המדינה שהגיעו לערים המארחות לרגל המשחקים. בסך הכל, לכל אורך הטורניר, הרווח שזרם ישירות לכיסי בעלי העסקים הפרטיים ברחבי המדינה, כמו מסעדות, בתי קפה וחנויות, עמד על כמיליון וחצי יורו (בין שישה לשבעה מיליון שקלים). סכום פעוט בהתחשב בציפיות והפוטנציאל הרווחי של טורניר בינ"ל.
אמרנו מעט תיירים? אמרנו מעט אוהדים. לפי דנמרק ושבדיה, ממוצע הצופים שהגיעו למשחק (תחזיקו חזק) עומד על פחות מ-7,000. לרוב, במשחקים בהם הנבחרת המארחת לא לוקחת חלק, הקרחות ביציעים אפילו גדולות יותר. באליפות שנערכה בדנמרק נכחו בסך הכל 100 אלף צופים ב-15 המשחקים, לעומת 163 אלף בטורניר שנערך שנתיים קודם בשבדיה. נכון לעכשיו, הדיווחים מדברים על לפחות 150 אלף כרטיסים שנמכרו כאן, משמע – ממוצע של עשיריה למשחק. אם תיקחו בחשבון שבמשחקים בהם ישראל לא משתתפת המספר יהיה נמוך יותר, קשה לראות איך הטורניר הזה הופך באמת לחגיגת כדורגל אירופאית.
אם זה לא מספיק, אז אופ"א כופה על ההתאחדות המארחת מחירי כרטיסים קבועים, כך שגם מהקהל שכן יגיע לא ייצאו רווחים. כרטיס למשחק בודד, לדוגמה, עולה בין 20 ל-60 שקלים בלבד, כשמיני-מנוי לשלושה משחקי נבחרת בשלב הבתים עולה בין 90 ל-135 שקלים. המחירים אולי ישמחו מאוד את האוהדים, אבל פחות את מי שמחפש לעשות קופה. אופ"א מחזיקה גם בזכויות השידור, שנמכרות ל-150 מדינות, כך שגם רווחים ממכירתן לא מגיעים לידי המדינה המארחת.
אז רווח כלכלי לא טמון ביורו. אפילו להיפך. ובכל זאת, רק טוב יוצא מאירוח אליפות כזו. קודם כל, מבחינת התשתיות. אם לא הדד-ליין של קיץ 2013, האיצטדיונים בנתניה ובפתח תקווה לא היו קמים בזריזות כזו, כמו גם השיפוצים של בלומפילד וטדי. אפילו הקמת איצטדיון "סמי עופר" המפואר בחיפה, שבתחילה נשקל גם הוא לאירוח הטורניר, לא הייתה מתבצעת במהרה, כראוי לסחבת הישראלית המוכרת. המתקנים החדשים והמשודרגים, ברמת התקן החמור ביותר של אופ"א, מקרבים את הכדורגל בפרט והספורט הישראלי בכלל עוד צעד לכיוון המאה ה-21. מתקנים ברמה גבוהה מאפשרים חוויית כדורגל ברמה גבוהה, שכוללת קהל גדול ושמח יותר, שבתורו מכניס יותר כסף, שיביא לפריחה כלכלית ולהתקדמות של הענף. תסריט אופטימי, נכון, אבל תחשבו על דרבי חיפאי בין מכבי להפועל באיצטדיון סמי עופר בן 30 אלף המקומות. או על ביקור של הפועל תל אביב בהר הגעש – כולל היציע הדרומי – של טדי. הפוטנציאל לעליית הרמה גבוה מתמיד.
מלבד האספקט הספורטיבי, מדובר באירוע בעל החשיבות ההסברתית הגדולה ביותר שהתרחש בארץ מזה שנים. אולי אפילו מאז ומעולם. טורניר בינ"ל, אליפות אירופה בכדורגל, בישראל. "ארץ המלחמות והשנאה" תשווק ל-150 מדינות על פני הגלובוס את ההצגה הכי טובה של הקיץ באירופה. אם הטורניר יעבור בהצלחה, שמה של ישראל יינעץ על המפה כמדינה המסוגלת לארח אירועים בינ"ל, בספורט ובכלל. על פי שבדיה ודנמרק, קרוב למאה מיליון בתי אב בעולם צפו בטורניר דרך מרקע הטלוויזיה, משמע חשיפה רחבה לתיירים פוטנציאליים מעבר לים. זה בדיוק הזמן להראות שיש כאן קצת יותר מפיגועים וגמלים.
אז נכון, זה עדיין לא מונדיאל או יורו לנבחרות בוגרות, אבל ישראל אף פעם לא הייתה כל כך קרובה לטופ העולמי כמו שתהיה בשבועיים הקרובים. גם אם זה רק לזמן קצר, וגם אם ההזדמנות למינוף תדמיתי עלולה להתמוסס נוכח קוצר ראי של המעורבים ברמות הגבוהות, בשביל לא מעטים זו עדיין תהיה חגיגה גדולה. אפילו שלא נראה מזה כמה לירות.