האסטרונאוט: גיא לוזון מנותק מהמציאות, אבל מרחף קדימה

ברזומה של מאמן הצעירה אין אף הישג מקצועי שאפשר להתגאות בו, אך זה לא מפריע לו לפנטז על כיבוש בלגיה. הקבוצות תחתיו לא זכו בשום דבר, הנבחרת ממשיכה להביך עצמה, והוא בשלו. הקרקע מתרחקת? רק תנסו לעצור אותו. דעה

דור שאולוף  09.06.13 - 12:55
תחילת כתבהאתמול בתל אביב, לקראת חצות, פאב. בטלוויזיה נראה אדם בעניבה צרה עונה על שאלות עיתונאי. כיתובית עם שמו של המאמן עולה על המרקע. "גיא לוזון?", שואלת אחת הנוכחות, "יש לו קשר ל..?". חיוכים מסביב. הברמן הראשון להגיב: "איזו שאלה תמימה". מצחיק. חבל רק שהבדיחה היא עלינו.

אף אחד לא הופתע מסיום דרכה המהיר של הנבחרת הצעירה ביורו (שעוד יכולה בתסריט קלוש לעלות. אשרי המאמין). יש שיאמרו שאנחנו פשוט לא ברמה, יש שיגידו שההתרגשות היא זו שהכריעה ויש שיישבעו שאם לא חוסר המזל מול נורבגיה, ואילולא ההרחקה של גולסה מול איטליה, היינו עכשיו עם שש נקודות. אבל כל אלה יהיו תירוצים בלבד (חלקם הזויים) לבעיה שהודחקה והושתקה בשם הגיבוי המוחלט למחנה הלאומי: זהות המאמן.

מצד אחד, הכי קל לבוא ולהאשים את גיא לוזון בכשלון הנבחרת. התסכול והדכאון מהיכולת החלשה והתוצאה המביכה כל כך גדולים, שחייבים לפרוק אותו בשליחת אצבע מאשימה כלפי מישהו, והמאמן הוא הראשון שסופג. אבל מצד שני, הפעם לא מדובר רק בפעולה אינסטינקטיבית של פריקת עול, אלא במשהו מבוסס הרבה יותר. משהו בדמותו של לוזון, בהתנהלות שלו, באמירות שלו וגם ברזומה שלו פשוט מקומם.

נתחיל מהסוף. ממש עם סיום התבוסה לאיטליה נשאל לוזון למה לא שוחח עם השחקנים או ערך אסיפה טקטית לקראת המשחק, וענה: "התשובה היא אחת, שאני עושה את כל הפעולות הכי טובות שאפשר, והוכחנו את זה על המגרש. שיחקנו מצוין". אלוהים אדירים. הבנאדם הוזה. הפעולות הכי טובות שאפשר? כנראה שכל המאמנים שכן עורכים אסיפות טקטיות פשוט מבזבזים את הזמן שלהם. האם לוזון חושב שהפעולות הכי טובות שאפשר מסתכמות בבחירת עניבה כמו של פפ גווארדיולה?

וחמור מכך – גיא לוזון חוטא לאמת (שאלה מלים יפות ל..., אתם יודעים). ב-180 דקות של טורניר, אליו היו לו שנתיים להתכונן בשקט מוחלט, הנבחרת שלו בקושי הצליחה להרכיב 20 דקות של כדורגל. מה הוא עשה כל הזמן הזה?! מול נורבגיה התצוגה הייתה באמת איומה, ומול איטליה ישראל אמנם לחצה קצת והעזה לצאת קדימה בחלקים הראשונים של המשחק, אבל ההתפרקות הייתה טוטאלית ומשפילה. "מול איטליה נחזור להיות מי שאנחנו", אמר לוזון לפני המשחק. וצדק. זה מי שאנחנו. ספיגת שוויון בתוספת הזמן במשחק הראשון, התפרקות מוחלטת ומביכה במשחק השני. מזל שאנגליה איבדה סיכוי לעלות.

נניח ונתעלם לרגע מהמפלה מול איטליה. בואו נסכם שנבליג גם על הזלזול באינטליגנציה של כולנו ("אני לא מכיר את נורבגיה. אותי מעניינת רק ישראל"). סיפורו של גיא לוזון מתחיל הרבה לפני היורו הנוכחי. הטענה שתמיד נשמעת סביבו היא שאם ירצה או לא ירצה, לנצח ירדוף אותו שם המשפחה שלו ולא יאפשר לו לקבל את הפירגון לו הוא ראוי. אפשר לקחת לדוגמה את מינויו למאמן הנבחרת הצעירה, שהתקבל בהרמת גבות ולחשושים שהדוד, ראש ממשלת הכדורגל, סידר לו את הג'וב. באיזשהו מקום אפשר להבין אותו. אפילו מאוד. אבל אז, ימים ספורים לפני היורו, הוטלה הפצצה החדשה בדמות המינוי לסטנדרד ליאז'. כל מה שקשור בסיפור הזה מוציא את לוזון רע. והפעם אין לו תירוצים. זה הכל עליו.

ברשותכם נוותר גם על העיסוק בשאלה מה לעזאזל חשב לעצמו הבחור כשהכריז על העבודה הבאה שלו במסיבת עיתונאים רשמית של הנבחרת, כשהסוכן יושב לידו. שוב, פשוט נתעלם. כאילו ההזיה הזו לא התרחשה במציאות. בואו ניקח רגע את העובדות. עזבו אתכם כן פירגון לא פירגון, נדבר עובדתית. גיא לוזון אימן לאורך הקריירה בשלוש קבוצות שונות: מכבי פתח תקוה, הפועל תל אביב ובני יהודה. עם קבוצת המשפחה הוא הגיע לרגע השיא כשהעפיל לשלב הבתים של גביע אופ"א אחרי הניצחון המרגש והמוזר על פרטיזן בלגרד. משם הוא ניסה לקפוץ מדרגה, כשעבר למועדון גדול דוגמת הפועל תל אביב, אך שרד פחות מחצי עונה אחרי שהידרדר עד למקום האחרון בליגה. הוא הוסיף עוד שתי עונות בבני יהודה, הגיע איתה לגמר גביע המדינה, וזהו. שם זה הסתיים. אחרי זה הוא כבר נכנס לתפקידו בנבחרת. 3 קבוצות, 10 שנים, 0 תארים משמעותיים (יש לו גביע הטוטו עם מכבי פתח תקוה) וירידה למקום האחרון עם מועדון גדול. איך הרזומה הזה מצדיק קפיצה לנבחרת הצעירה? ועוד דווקא כשהזדמנות היסטורית וחד-פעמית כזו מונחת לרגלינו? ואיך זה מצדיק דילוג לקבוצה כמו ליאז'?

סטנדרד זה מועדון שמכבד את עצמו ומכונה "מועדון פאר" בבלגיה. לא בני יהודה, לא פתח תקוה, גם לא הפועל תל אביב. אבל לפי מה החליטו שם שלוזון הוא המושיע? ומה לחץ הדם של הבעלים שם עכשיו? הרי רזומה עתיר תארים אין לו. ניסיון במועדונים גדולים? קצרצר וכושל. הופעות מרשימות במסגרות בינ"ל? הפוך, גוטה. אז לפי מה? זאת, כנראה, לעולם לא נדע בוודאות. מה שכן, הישגיו המקצועיים כנראה לא היו אלה שהנחו את הבלגים בקבלת ההחלטה (ואת הספקולציות למה כן הנחה אותם נשאיר לכם). ואפשר לומר גם בפה מלא ששיקולים מקצועיים לא היו אלה שהנחו את ההתאחדות כשקיבלה את ההחלטה למנות אותו למאמן הצעירה.

גיא לוזון (38) הוא מאמן צעיר, יש שרואים בו אפילו כשרון מבטיח. אבל אין ספק שמסלול הקריירה שלו רץ מהר. מהר מדי. וזה לא ממש משנה אם יש מישהו שמושך עבורו בחוטים כדי לקדם אותו, או שזה נטו בזכות עצמו. עבור הצופה מהצד, המעבר למועדון בסדר גודל של ליאז' הוא כאילו הכרזה של לוזון על מיצוי הליגה הישראלית, מבלי שממש חווה אותה (או הצליח בה) מחוץ לחממה המשפחתית. תוסיפו לזה את הכשלון המביך והמשפיל ברגע האמת ההיסטורי עם הנבחרת הצעירה, ותקבלו בחור צעיר – מוצלח או לא – שממשיך לרוץ בלי שום קשר לתוצאות שהוא משיג. אפשר להסביר את זה בשאיפה למצוינות, דבקות במטרה או רצון עז להצליח ולהוכיח. ואפשר גם פשוט לקרוא לילד בשמו.

לחלק מהאנשים בעולם יש כלי כזה שנקרא מודעות עצמית. זה לדעת מי ומה אתה ומה היכולות שלך. ללוזון, כך נראה, אין את זה ממש. אז הוא לא מתעניין בנורבגיה או באיטליה, לא רואה חשיבות בלדבר עם השחקנים, בטוח שהנבחרת שלו נראית מצוין גם אחרי שחטפה רביעיה ודואג לעבודה חדשה כמה ימים לפני הרגע הגדול של עבודתו הנוכחית (ולא שוכח להכריז על זה בטקס מגוחך ומביך). זה ניתוק מהמציאות. זה חוסר צניעות. זה לא לספור את הנבחרת, אותנו, ואת הטורניר כולו בעצם. זה לזלזל בכל מה שנתנו לו. ומה הפלא? ככה זה כשמקבלים דברים בחינם.