תרגיעו: הצעירה נכשלה, אבל הביקורות אפילו יותר גרועות

במקום להתלונן כל הזמן, צריך פשוט ליהנות מהטורניר שהגיע לישראל. טור דעה

ערן פיש  09.06.13 - 19:26
תחילת כתבהאין מה להתפלא על העליהום והרפש הכל כך מוגזם שמוטח בנבחרת הצעירה ובעומד בראשה החל משריקת הסיום אתמול בבלומפילד, ושככל הנראה ימשך בשבועות הקרובים, לפחות עד שסקנדל חדש ימלא את מחשבותיהם וטוריהם של אוהדי הכדורגל בארץ. אין מה לעשות, ככה אנחנו. נעים מקיצוניות אחת לשנייה כמו כספית. מתזזים בין כשלון חרוץ להצלחה סנסציונית, ורק תנסו להגיד לנו שאנחנו טועים יא אנטישמים.

מדינה שלמה מחכה בפינה לבן אדם אחד. מחכה שייפול, בלשונו ובמשימתו, מחכה שייכשל כדי שנוכל להגיד אמרנו לכם. הרי זה מה שבאמת חשוב, שאנחנו ידענו מראש שזה לא יעבוד, אנחנו ראינו מראש מה הולך לקרות, ושוב אנחנו אומרים לכם - אמרנו לכם. 

בשלושים ושמונה הדקות הראשונות אמש בבלומפילד ראינו משחק כדורגל ראוי, בין שתי קבוצות שבאו לשחק כדורגל. הבדלי הרמות נראו בבירור אבל לא פחות חשוב, ניתן היה להבחין שהם לא כאלה גדולים. הרי מדובר בכדורגל, ענף ספורט שבו דוד יכול להפתיע את גוליית, לא הכסף הוא שקובע ובסופו של דבר, משחקים אחד עשר מול אחד עשר. הנבחרת של לוזון לחצה, הניעה כדור יפה, ואפילו הגיעה למצב או שניים. עד להרחקה, שמיד נגיע אליה ובעיקר לפרשנות שלה, קיבלנו משחק כדורגל שוויוני למדי.

מה לעשות שהאיטלקים טובים יותר ובעיקר, יעילים הרבה יותר. אחרי הכל רמת האימונים והמשחקים אליהם הם חשופים בכל ימי השנה שונה בתכלית מזו שבארץ. אבל שלושים ושמונה הדקות הללו הגיעו לסיומן בכרטיס אדום לשחקן שמסמל אולי יותר מכולם את הנבחרת של לוזון – אייל גולסה.

גולסה הוא שחקן נהדר שקל לשנוא. כבר שנים מדברים עליו בתור הדבר הבא בכדורגל הישראלי. הוא כבר היה חתום בלאציו, עולה ב-11 של יענקל'ה שחר כבר כמה שנים, ויש לו גם את הלוק המתאים, כזה של כוכב. אז מה הפלא שכולם נהנים ללכלך עליו ולרמוס אותו כשהוא על הרצפה. בימים כתיקונם עם ישראל כולו היה הופך לקטגור נחרץ מול השופט הרומני ששוב דפק אותנו עם הרחקה הזויה, אבל זה לא מתאים להלך הרוח הלאומי שמחפש היום להיכנס בכל מי שלובש חולצה עם סמל של ההתאחדות.

אז פתאום ההרחקה מוצדקת, וההופעה של הנבחרת בטורניר מביכה ומבישה, הרי אף אחד לא יסכים להודות שאם לוזון היה עולה למחצית השנייה עם חילופים התקפיים, מנסה לשחק כדורגל ולא יורד לבונקר רבתי, תוצאת הסיום הייתה גבוהה בהרבה וההפרש עשוי היה להיות דו ספרתי. כי למה להיכנס לדקויות אם אפשר להשתלח? הרי הנבחרת היא קודם כל שלנו, והלוזונים הרסו לנו את היורו, אז אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות ומה לכתוב.

אבל הטענה הכי גדולה שלי היא לקהל הישראלי. אפשר להגיד הרבה דברים על אבי לוזון, אבל אי אפשר לקחת ממנו שני דברים: הקמת ארבעה מתקנים ראויים ועוד שניים בדרך, גם בסטנדרטים אירופאיים, והבאת טורניר כל כך גדול לפרובינציה הקטנה שלנו. ואיך הגיב האוהד ביציע? שקט מחריש אוזניים לאורך רובו המוחלט של המשחק, קריאות תמיכה בדור מיכה, שנופה ברגע האחרון על ידי לוזון, המסמלות את הציפייה לכישלונו, ובעיקר קריאות האולה אולה המסורתיות, שנתנו ביטוי ציני לאכזבתו של הקהל דווקא כשהנבחרת הצליחה לצאת לרגע מהבונקר המבוטן ולהעביר כמה מסירות רצופות.
 
אני לא מנסה לסנגר על גיא לוזון, ההיפך הוא הנכון. מאמן הצעירה והאחיין של, הביא את שלל הביקורות והלכלוכים על עצמו בהתנהלות היהירה והמתנשאת בחודשים האחרונים ובקריירה הקצרה שלו בכלל. גם אתמול בסיום המשחק, לוזון נשמע מנותק מתמיד: "אני גאה בשחקנים שלי", "הופעה מצוינת של הנבחרת" ושאר פנינים המשמשות מזון מהיר לקהל הישראלי העצבני ממילא.

אבל נורא קל להתאהב ברעיון אותו אנחנו מנסים לקדם, ועל הדרך לשכתב את ההיסטוריה. לכולנו ברור שמבחינה מקצועית, נבחרת ישראל לא שייכת לטורניר הזה, אבל בלי אבי לוזון גם לא הייתה מגיעה אליו. זה לא נותן ליו"ר ההתאחדות ומשפחתו את החופש מביקורת, אבל כן מצריך מאיתנו להסתכל על כל האירוע הזה דרך משקפיים קצת אחרות. 

למה שלא נניח לרגע את כל העצבים בצד, את כל הסכינים בנדנים, וננסה ליהנות מטורניר שנפל עלינו די במקרה? בואו ננסה להתענג על מיטב כישרונות היבשת, שבעוד כמה שנים השתן כנראה יעלה להם לראש, ונראה אתכם מצליחים לשכנע אותם להצטלם בשדה התעופה בן גוריון. אבל יותר מהכל, בואו נניח לשחקנים המסכנים שנאלצים להתמודד עם כמויות עצומות של לכלוך, אישי וקבוצתי, כי זה לא מגיע להם. תתמקדו בלוזונים, גם ככה הם לא סופרים אותנו.