איזה לילה זה היה. הילדים לא ילכו היום לבית הספר. הם לא ישכחו את השעות האלה. כולנו נזכור איפה היינו כשכל עם ישראל חגג את ההישג חסר התקדים והמופלא בחוצות המדינה. איפה היינו כשבעיטה אדירה של אופיר קריאף הרעידה את רשת שערה של המעצמה מאנגליה, העלתה את הבחורים בכחול לבן ליתרון הירואי והיסטורי, ושלחה את איצטדיון טדי המפואר והמחודש לשמיים. שאגות של שמחה. אושר באוויר. המאמן לא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב אופוריה, פורץ למגרש כמו משוגע בטירוף מוחלט, עוד במהלך המשחק, מתרוצץ אחוז אמוק בין ילדים חסרי חשק באדום. עשינו את זה! השגנו את הניצחון! אמא, הבאתי גביע!
ובכן, לא. זה לא מה שקרה. רחוק מזה. כלומר, כן. בערך. זה כנראה מה שקרה בראשו של גיא לוזון, מאמן נבחרת ישראל הצעירה, שמכל החגיגות המטורפות שהוזכרו בפסקה הקודמת רק שלו באמת התרחשה. וגם זו של השחקנים שלו, שהניפו אותו באוויר כאילו זכו במשהו, ולא כאילו הרגע הודחו סופית בסיבוב הראשון של טורניר אותו אירחו.
צריך להבין: גיא לוזון פצח אתמול בדקה ה-80 במלחמה. מלחמה על הזיכרון הקולקטיבי של הטורניר הזה, ועל האופן בו הוא ייחקק בציבור הישראלי. לוזון יודע, כמו גנבי דעת רבים אחרים, שתמונות על שערי מדורי הספורט, רגעים של הפגנת שמחה יוצאת דופן, מנטרות קבועות ושכנוע עצמי עוזרים לעוות את המציאות ולייצר מציאות אחרת, זאת שנשארת בזיכרון. זאת שינגנו לכם אותה ב"יום השנה" להישג. זאת שיחזרו עליה באוזניכם כשירצו למנות את האחיין למאמן הבוגרת. הרי הוא השיג 4 נקודות. הרי השחקנים הניפו אותו באוויר. אז אנחנו כאן כדי להשיב מלחמה שערה. כדי לאמת את גניבת הדעת, ההתנהלות המגוחכת, המזלזלת והבזויה, והדברים ההזויים שהאחיין אמר אתמול, עם העובדות. עם המציאות כפי שהיא התרחשה, מחוץ למוחו הקודח של המאמן.
כי האקסטזה המגוחכת של לוזון לא הייתה שמחה אמיתית על עצם הבקעת השער או השגת שלוש הנקודות, הוא לא שמח בשביל השחקנים שלו, לא בשביל הקהל ולא בשביל נבחרת ישראל. הוא שמח כי השער הזה סיפק לו קלף במערכה שלו נגד האמת והעובדות הפשוטות. נגד הפרופורציות.**
פרופורציות. איזו מילה מצחיקה. משתמשים בה כמעט בכל תחום בחיים, וכן – גם בכדורגל. כל קלישאה שנייה עוסקת ב'פרופורציות'. בלהבין את גודל וחשיבות המאורע. ובמסגרת המציאות שמכתיבות הפרופורציות, אתמול באצטדיון טדי שוחק משחק חסר כל משמעות, בין שתי קבוצות שכבר הודחו מהמפעל בו הן נפגשות. נכון, זה משחק רשמי ביורו לנבחרות צעירות. ונכון, אם היינו חוטפים חמישייה הייתם שומעים וקוראים ביקורת מפה ועד הונולולו (שזה די רחוק). ועדיין, משחק בלי כל חשיבות, בלי תחרות ספורטיבית אמיתית, מול יריבה חלשה בלי חשק ואמונה. באמת. ממש כלום. משחק אנמי בין שתי נבחרות שאיבדו סיכוי להמשיך הלאה, ובעצם נפגשות רק לשם הפרוטוקול. ואז הגיעה הדקה ה-80, ומהלך כדורגל קבוצתי מסתיים בבעיטה נהדרת, וגול. 0:1. קטן. אין מה לעשות – קטן. ועל פניו, לא מעניין. אתם יודעים, פרופורציות. אבל אנחנו? מה לנו ולזה?
לצופה שמהצד, מחול החגיגות המטורף של האחיין אתמול מיד אחרי השער, ובהמשך עם סיום המשחק, נראה יותר כמו חגיגות של זכייה בליגת האלופות. עניבה של גוורדיולה, גלישה אל הדשא של מוריניו. הזייה. הספיק לכם? לא ולא. האחיין עדיין לא סיים את מופע האימים שלו. הוא רק התחיל אותו.
מחוייך ומאושר עמד לוזון מול המצלמות, ענה בהנאה על כל שאלה שנשאל. מבסוט מעצמו. בנאדם, הודחת מהטורניר. אין יותר. זהו. נגמר. אתה הולך הביתה (כלומר לבלגיה) כבר אחרי השלב הראשון. הסיפור שלך נגמר כבר אחרי שני משחקים. אבל פרופורציות? אצלנו? אצל לוזון? מה פתאום. לוזון הגיע מוכן ומזומן. שיחרר שרשרת של מסרים, אחד יותר הזוי ומוטרף מהשני. בדרך כלל אפשר להבליג. לומר 'אוקיי, הבחור מחפש את הטוב. מסתכל על חצי הכוס המלאה'. אבל לא במקרה שלנו. פה, בסיפור הנבחרת הצעירה ומעלליה סביב היורו האחרון, זה בדיוק ההיפך ממשהו תמים. כאן, זה נטו גניבת דעת.גיא לוזון, תיזכר קודם בעובדות
לפני שמנתחים את הטיעונים הביזאריים של לוזון, בואו ניזכר קצת בעובדות. אתם יודעים, דברים ברורים מוצקים ומוכרים לכולם, שאי אפשר להתווכח איתם. קודם כל, נזכיר שאל היורו הזה ישראל העפילה באופן אוטומטי מתוקף היותה מארחת. לא הזדקקה לשום טורניר מוקדמות, לשום משחקי פלייאוף, לאף רצף משחקים בבית ובחוץ. אוטומטית בפנים. שנתיים וחצי של משחקי ידידות והכנה. למידת הנבחרות השונות, גיבוש שיטת משחק, הטמעת טקטיקות בשחקנים. בשקט. בלי שום לחץ. כל הכלים לרשותנו. רק להגיע לרגע האמת, שלושה משחקים בשלב הבתים, ולעשות היסטוריה. אממה? לא קרה. את המשחק הראשון מול נורבגיה, הקריטי והחשוב ביותר לניצחון, כזה שיכול היה לקדם אותנו לזכייה בכרטיס לחצי הגמר, השמטנו בכדורגל מזוויע מול עשרה שחקנים ועם ספיגת שער בדקה ה-90. כישלון. למשחק השני מול איטליה, כמו שכולנו זוכרים, כבר לא התכוננו בכלל וחטפנו בראש עם התפרקות מנטלית בזמן ואחרי המשחק. כישלון נוסף. משחק אחרון, אתמול, מול אנגליה שאיבדה כל סיכוי ממשי לעלות ורק רוצה לעלות על המטוס בדרך חזרה לממלכה המאוחדת, בעטנו פעמיים לשער. אחת מהבעיטות נכנסה. היסטוריה.
"עברנו את גרמניה, אנגליה ורוסיה", הכריז בגאווה לוזון. "זה דבר שלא קורה בדוקים. אם זה יקרה עוד 20 שנה תתקשרו אליי, וכשאני אמות שידברו עם הנכדים שלי. כי גם עד אז זה לא יקרה". אלוהים אדירים, הוא רציני? הוא מודע למה שיוצא לו מהפה? בוא ניקח לדוגמה את גיא לוי, שסחף את הנבחרת ב-2007 כל הדרך לטורניר בהולנד. בכדורגל, כן? עבר שלב מוקדמות, ניצח בפלייאוף את צרפת ועלה כמו גדול לאליפות של הגדולים. אז נכון, הוא הפסיד להולנד הביתית המצוינת (שגם זכתה בטורניר), לבלגיה המוכשרת ולפורטוגל הנהדרת, יצא עם אפס נקודות ואפס שערים. אבל השיג את זה. הזיע בשביל זה. וסיים לפני צרפת (אותה עבר בכדורגל), גרמניה, ורוסיה (שכלל לא עלו). אז הנה. זה קרה כבר, אדון אחיין. הישג גדול יותר. בזמן חייך וחיי דודיך. ובכלל, מה כל הסיפור של 'סיימנו עם יותר נקודות מגרמניה ורוסיה'? הלו?! נבחרות בבית מקביל!? באמת? על זה אנחנו מסתכלים? יופי של המצאה. אגב, גם מכבי חיפה סיימה מקום שני העונה, נראה לי שהיא סיימה לפני ארסנל.הגיון של גנון
לפי הרציונל של האחיין, שקיים דירוג כללי דמיוני של כל תחרות בלי קשר לחלוקה לבתים, אפשר להגיד שנבחרת צ'כיה, שסיימה את שלב הבתים של יורו 2012 במקום הראשון של בית א', היא נבחרת טובה יותר מפורטוגל. איטליה וצרפת (שסיימו במקום השני עם פחות נקודות בבתים המקבילים) קורעות לגזרים את הולנד (שסיימה אחרונה וללא נקודות את בית המוות עם פורטוגל, דנמרק וגרמניה), לא ככה? בואו אפילו נלך צעד אחד קדימה. זוכרים את עונת 2002/3, כשמכבי חיפה שיחקה בליגת האלופות? בוודאי. וזוכרים את הניצחון ההרואי על מנצ'סטר יונייטד בתוצאה 0:3? בטוח. כשחיפה חזרה לארץ היא פגשה את בית"ר בטדי, וחטפה ממנה 0:4. אם ככה, אפשר להגיד שבית"ר הייתה מנצחת את יונייטד 0:7, לא? כן. לפי ההיגיון ההזוי של האחיין. היגיון של גנון.
אבל הוא לא סיים שם. "אני חוצפן שהפסדתי לנבחרת כמו איטליה. ממש בושה וחרפה. זה לא יקרה יותר", הוא הוסיף בציניות השמורה למישהו עם קבלות. האמת? כן. הוא חוצפן. וכן, זה ממש בושה וממש חרפה. עבורו כמאמן, עבור השחקנים שלו כמקצוענים ועבורנו, כאוהדי כדורגל ישראלי, זו בושה שהוא והנבחרת הזאת מייצגת אותנו. מאמן שלא מדבר עם שחקנים לפני המשחק, לא עורך אסיפה טקטית, לא מכין את הנבחרת לקראת היריבה. כלום. ממש שום דבר. ולא שתגידו שזה עוד משחק ידידות או הכנה. זה המאני-טיים. אבל לא אצל לוזון. הוא הרי הכל-יכול. הוא יודע מה הוא עושה. והוא מחזיק בג'וב במועדון פאר בבלגיה. אז מה אנחנו מתפלאים שאנחנו חוטפים רביעייה? מה אנחנו בכלל דרושים תשובות אחרי הפסד כל כך קליל, כמעט במתנה, לנבחרת חזקה בכמה דרגות? בדבר אחד לוזון צודק: ביזיון כזה, בוודאות, לא יקרה יותר.
**
ביורו האחרון התחזקה התחושה כאילו יש מלחמה בין לוזון לשאר העולם. פעם זאת התקשורת שלא יודעת לפרגן, פעם אלה השחקנים שרבים בינם לבין עצמם, פעם זה הקהל שעושה צחוק מהנבחרת. כולם אשמים, רק לוזון נקי כפיים. אתמול, אחרי שסיים את הקמפיין בסטייל עם תוצאה מכובדת, הוא יכול היה לסתום לכולם את הפה ופשוט להגיד את האמת. שזה היה קטסטרופה, שהוא נכשל כמאמן, שהטורניר הזה הוא לא הישג ושיכולנו לבנות את עצמנו הרבה יותר טוב לקראת הזדמנות שלעולם לא תחזור. אבל לא. לוזון בחר בדרך האחרת, הצדקנית. המצטדקת. אז הוא קם בבוקר, מרח על עצמו את החיוך המזויף, וסיים את היום כשהוא משקר לכולנו אבל בעיקר לעצמו. אפשר לסיים את הקמפיין ההזוי בהמון משפטים, עם פאנץ' שמכה מתחת לחגורה. אבל יורם ארבל, ששידר את המשחק אתמול, סיכם את זה בצורה הטובה ביותר: "עכשיו גיא לוזון נוסע לבלגיה. ואנחנו? אנחנו נשארים כאן". טיסה נעימה.