ניהול סיכונים: השפעת נגיף הקורונה על עולם הכדורסל

המרוויחה מהמשבר (למרות שחטאה בכל חטא ספורטיבי), המפסידות (כן, זה לא הוגן) וגם כמה מחשבות כיצד ניתן יהיה בכל זאת לסיים את העונה. שי האוזמן על עולם בלי כדורסל

שי האוזמן
שי האוזמן  13.03.20 - 09:10
תחילת כתבה

עכשיו הגזמתם
אוהדי הספורט בכלל, הכדורסל בפרט ומכבי סל בפרטרט התבוננו במשבר הקורונה הזה עד כה במבט חצי מלגלג. נו נו, אתם וההיסטריה שלכם. אתם יכולים לסגור גבולות, מדינות, ערים, שכונות או בתים. אבל לכדורסל, או לפחות לכדורסל שאנחנו הכרנו, חיים משלו. ותיקי הישוב הוסיפו עוד והפטירו, תוך שהם שומרים על קצב נענוע אחיד ביושבם על כסא הנדנדה הווירטואלי אשר במרפסת ביתם, שאם מלחמת המפרץ לא עצרה משחקים של מכבי באירופה, אז בטח שגם הווירוס הזה לא יצליח. ויזכירו כדוגמא מייצגת את אותו משחק חוץ מעונת 1990/91 מול ספליט (שאז עוד הייתה יוגוסלבית), שבו קטעה לרגע אזעקה את השידור הישיר, אבל רק לרגע. ושאותו ניצחה הקבוצה שלהם.

ועד לפני מספר יממות, עוד נראה היה שלפחות בכדורסל, מצליחים איכשהו למצוא את הדרך להמשיך. ולנצח. נו, אתם הרי יודעים: הנה מצליח לו שימון לכופף גם את הנחיות משרד הבריאות וחוסך לשחקני אלופת ישראל את חובת הבידוד הביתי, הגם ששבו מספרד. ועל הדרך מתגבר גם (לכאורה לכאורה לכאורה) על הפרת סעיפים 218 ו-287 לחוק העונשין של הצהובים. ועל הדרך גורר שיחת התנצלות מראש הממשלה, שבתחילה עוד העז נזף. ומכבי מצליחה לפרוץ את עוצר הטיסות ולהנחית לכאן קבוצה מחבל הבאסקים הנגוע. והפועל ירושלים זוכה לאישור טיסה ליוון, בלי חובת הסתגרות מיד לאחר מכן. ודני אבדיה אומר למיקרופון בחדר ההלבשה שהקבוצה שלו ניצחה גם את הקורונה.

וכל עוד יש כדורסל, הרי שכל מה שקורה מסביב מטריד הרבה פחות. אפשר הרי להעביר אחלה של בידוד, בטח ובטח בידוד ביתי, כל עוד הטלוויזיה מראה משחקים מכאן ומשם. גם בשעות הערב, גם בשעות הלילה וגם בשעות הבוקר המוקדמות. נשמע כמו אחלה של בידוד, לא? אבל זהו. זה נגמר.

ואמנם, נכון לרגע כתיבת טור זה, עדיין יש לנו משחקים בזירות המקומיות, אבל התחושה מסביב היא שזה נגמר. וכנראה שלדי הרבה זמן.

מה שמוביל באופן טבעי לגיף ראשון של סנופי עצוב.

via GIPHY

והאמת? עצם קיומם של המשחקים עד כה היה אבסורדי למדי. הרי ללחוץ ידיים אסור, להתקרב מרחק שני מטרים ומטה רצוי שלא, אבל לעודד שחקן שגוהר על יריבו ונצמד לגופייתו המיוזעת? בכיף.

כי מעבר להשלכות הכלכליות החמורות אשר עומדות בבסיס הרצון להמשיך, קיים כאן אלמנט רומנטי למדי. אותו אלמנט רומנטי שמשמר את האהדה והאהבה שלנו למשחק. שאומר שאם יש סכנה, אז צריך להרחיק מהיציעים את הקהל, כלומר את האנשים הרגילים. כי הם הרי אלו שמועדים להדבקה, להבדיל מהשחקנים. שהרי הכללים שחלים על הרגילים אינם תקפים בהכרח לגיבורים שמתרוצצים על המגרשים.

וכפי שהוכיח לנו רודי גובר, בטיפשותו, הרי שגם לא מעט שחקנים מאמינים, או לפחות האמינו, שהכללים שחלים על השאר אינם כוללים גם אותם.

ומתברר שהם טעו. ומתברר שגם שחקנים עלולים ללקות בווירוס המוזר הזה, דמוי השפעת, שחולף ללא סימפטומים מיוחדים עבור רוב אלו שחוטפים אותו, אבל שמשתק עולם שלם. וחמור לא פחות, משתק לנו את הכדורסל.

מרוויחים ומפסידים - רשימה ראשונית
כמו בפוליטיקה הארצית והמקולקלת שלנו, הרי שמשבר הקורונה טומן בחובו גם הזדמנות. במיוחד לאלו שלא מצליחים לנצח בדרך הרגילה. ובעוד בבחירות הארציות שלנו הפסידו כולן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הרי שבכדורסל היו כאלו שניצחו עד כה. וכאלו שהפסידו. למשל מכבי אשדוד, שהקורונה הזאת עשויה להציל אותה מירידה ליגה. בפעם השניה. כשירדה ליגה לראשונה, הצליחה הקבוצה מהדרום, בדרך מעוותת (וספק רב מאוד אם כשרה) לרכוש חזרה את דרכה לליגה הראשונה. והיא עוד עלולה להישאר עמנו, למרות שחטאה בכל חטא ספורטיבי אפשרי.

ומהצד השני לחלוטין של הספקטרום, יש את הצהובים מתל אביב והאדומים מירושלים. שכל זה ממש, אבל ממש, לא הוגן מבחינתם. שני המועדונים הללו, שאחד מהם כבר זכה בשני תארים, עוד לפני הפיינל פור אותו אמור הוא לארח במפעל האירופי שלו, והשני בדרך לעונת יורוליג שלא ידע זה לא מעט שנים, עוד עלולים להישאר רק עם תחושת הכמעט. וזה ממש, אבל ממש, לא הוגן.

לנהל את ארמגדון
תודו, הכל מסביב מרגיש כמו ארמגדון. כמו האפוקליפסה. הווירוס הנוראי הזה. מזג האוויר המגעיל שבדרך. הארבה שנצפה אצל שכנותינו ממזרח. האסטרואיד ההוא שאמור לפספס, טפו טפו טפו, ולא להשמיד את האנושות בסוף החודש הבא. ובתוך הסיטואציה ההזויה הזאת, יש גם כאלו שאמורים לקבל החלטות. בתוך זירה שהם אינם מכירים. בסיטואציה שלא ידעו מעולם.

שזה קודם כל רשויות השלטון. ולאחר מכן, בכל הנוגע לעניינינו, הגופים שנוגעים לניהול הכדורסל. לרבות ארגון השחקנים המקומי והכושל. בניגוד ליורוליג, שעצם היכולת שלו להביא את העונה לכדי סיום מורכב ובעייתי, הרי שהסיכויים לצלוח את העונה הזאת ולהביאה לכלל סיום, בזירה המקומית, גדול יותר. מעשית, ואם נתעלם מענייני החסויות השונים, ונתעלם גם מכל נושא זכויות השידור (גילוי נאות: ערוץ הספורט הוא הגוף המשדר), הרי שאם יצליחו מובילי הענף לסיים את הסיבוב השני של הליגה, נפתח צוהר דרכו ניתן יהיה, באיזשהו שלב, להביא לסיום מזורז של המשחקים ולהכתיר אלופה. ומאחר ששיטת הזכיה באליפות המקומית עודנה פיינל פור, הרי שכל שנותר הוא להפוך את טורניר סיום העונה לפיינל 8, ובא לציון גואל. אה, וכמה יורדות וכמה עולות יהיו לקראת העונה הבאה? טוב, כאן כבר הבעיה איננה הקורונה. ויורדות ועולות, ממילא, זה לחלשים.

המצב בליגת האלופות של פיב"א, על פניו, פשוט עוד יותר. זירה נייטראלית אחת אליה מתייצבות 8 הקבוצות שהעפילו (כולל שלב מוקדם אחד מאחר שנותרה סדרה פתוחה אחת), ואפשר לסיים את הכל, במרוכז, בשישה ימים של תחרות.

ובכל הנוגע לליגה השניה בטיבה בעולם? מאחר שישנם עוד שישה מחזורים טרם הסיום, הסיפור כאן מורכב הרבה יותר. ואם לא ייפתר המשבר העולמי הזה בטווח הזמנים הנראה לעין, קשה מאוד יהיה לשרטט מסלול הוגן שיאפשר גם השלמת המחזורים החסרים וגם לוח זמנים מתאים לצורך משחקי פלייאוף ופיינל פור. אולי ניתן יהיה ללכת למסלול הכרעה בין הקבוצות במקומות 6-13, כדי להכריע מי תהיה בשמינייה הראשונה, ומיד לאחר מכן - גם כאן - פיינל 8.

ואחרי שכתבנו את כל זה, הרי ששיטת ההכרעה ועצם ההכרעה חשובים פחות עכשיו. עדיף שנהיה בריאים כמה שיותר מהר. כדי שנחזור ליהנות מכדורסל כמה שיותר מהר. ועד שזה יקרה, קחו עוד גיף של סנופי עצוב.

via GIPHY

שמרו על עצמכם.