לא גבר ולא חבר: מכתב אישי לגל מקל

דמיינתי שאתה יושב על הספה שלך, נח בין אימון הבוקר לאימון הערב. בטח חשבת לעצמך איזה מזל שלא היית חלק מהפיאסקו הזה ושחסכת לעצמך את כל הביקורת של התקשורת על הראש שלך ושאם היית מצטרף למסע היית מאבד מניות רבות בקבוצה החדשה שלך. או שאולי בכלל חשבת איך לא היית שם באליפות אירופה ואיך לא עזרת לחברים שלך ולא באת למען הדגל ולמען אוהדים כה רבים שכמהים להצלחה ושאם היית שם היינו עושים את זה ועולים שלב ומי יודע איפה זה היה נעצר.

ואז חשבתי לעצמי, מה אני בכלל חושב על מה שאתה חושב גל. מבחינתי לא יצאת גבר ולא יצאת חבר. אתה לא היית פה ברגע האמת, ברגע הזה שבאמת צריך אותך. מקצועית זה ברור, היינו חייבים עוד גארד אמיתי ויותר מזה מוראלית. נבחרות כמו בלגיה ובריטניה, שלהן יש בקושי שחקן אחד ביורוליג, היו רועדות מזה שלנו יש שניים בליגה הטובה בעולם. אתה כמו החייל הזה, בקצה של האוהל, שבאישון לילה מוציא את ארגז הצ'ופרים שלו, פותח את הבמבה בדממה מוחלטת, מביט לצדדים שאף אחד לא יראה ואז אוכל אותה לבד. איך יכולת להפקיר את קוז'יקרו המאגיסט לקפוץ על הפרקט כמו ילד בן 18? ואת אפיק ויוגב להסתער קדימה? ואת אליהו וכספי לחפש את המטרות ובעיקר את עצמם? ואיך יכול להיות שטוני פרקר, כוכב ענק בצרפת וב- NBA, התגייס כמו גדול ונתן הכול למען המדינה שלו?

אז רק שתדע ששחקנים כמוך חייבים להתייצב למערכה כזו, הרי רק לפני ארבעה חודשים בחזית אחרת לגמרי, לקחת במו ידיך את האליפות ממכבי ובמאני טיים הוכחת שאתה בנוי למעמדים האלה, ולפני חודשיים במעמד החתימה בדאלאס כשהחזקת את החולצה החדשה שלך בצבע כחול לבן, התרגשתי בשבילך אבל בימים האחרונים ההתרגשות הפכה לבאסה אדירה כשאת הכחול לבן שלנו נטשת, וגם אל תשכח גם שבגיל 18 כשאתה רצת על המגרשים במכללות בארצות הברית רובנו התגייסנו וחלקנו מצאנו את עצמו רצים בג'בלאות בלבנון.

ואז חשבתי לעצמי שאם כאב לעצמך שם בפנים כשנבחרת ישראל טסה מאליפות אירופה בבושת פנים, תדע לך שלי כאב יותר, הרבה יותר. אתה מוזמן לחזור להחריש את הבמבה שלך ואל תכבד. גם אני לא אכבד, בטח לא בשלוש לפנות בוקר.