כל ילד שגדל בשנות ה-70 וה- 80, זוכר שכשדיברו על כדורסל הזכירו בראש ובראשונה את שחקני הפנים, הגבוהים. עוד לפני שידענו מה פרוש המילה סנטר, המונחים לתיאור שחקני הקו הקדמי היו "שחקני פינה" (בניגוד לקלעים שכונו "חצאי פינות"), "שחקני ציר", ואם רצית להישמע מקצועי במיוחד היית משתמש במילה האנגלוסכסית "פיבוט". עוד לפני שהיללנו את הרכזים מרזל, מוסקוביץ' וארואסטי והקלעים קרן, ברקוביץ' וג'מצ'י, ובהתאמה לאלה מאירופה קורבלאן, ירמין ומרזורטי, וריבה, פטרוביץ' וגאליס – הסתכלנו ביראת כבוד קודם כל על השחקנים גדולי הממדים, הנפילים, על אלה שהיו גדולים מהחיים - תרתי משמע.
במחוזותינו כוכבי העל של הכדורסל הישראלי לפני 4 עשורים ויותר היו תני כהן מינץ ובוזי ינאי. בשנות השמונים אולסי פרי היה אשכרה מילה נרדפת לאדם גבוה (טאוויל...) כשבאירופה מי שהפחידו את היבשת, כל אחד בתקופתו, היו ולדימיר טקצ'נקו הרוסי וארווידאס סאבוניס הליטאי. בארץ וגם מחוץ לה לא כולם ידעו שג'באר זה לא תיאור למישהו גבוה במיוחד, אלא להוא עם המשקפיים וההוקשה (הוק שוט) מהלייקרס.
לאט לאט, עם התפתחות הענף, המהירות והאתלטיות שלו, ירד קרנם של שחקני הציר. הקלעים ומובילי הכדור הפכו לדומיננטיים הרבה יותר והמייקל ג'ורדנים, השארסים והקטשים, כל אחד במחוזותיו, הפכו לנושאי הדגל של הענף.
אליפות אירופה שהסתיימה לא מכבר בסלובניה הוכיחה חד משמעית שעולם הכדורסל שייך לגארדים. את מי נזכור מהטורניר הזה בעוד 20 שנה? את מובילי הכדור, את עושי המשחק.
הכותרת והשם שיעלה ראשון יהיה טוני פארקר. זה שנים שלא ראינו פליימייקר שלוקח אליפות כזאת איכותית – לבד! ואל תתנו להיעדרות של כמה שחקני פנים שנעדרו מהאליפות (גאסול, איבקה, נוביצקי, נואה) להטעות אתכם. נבחרת סלובניה המארחת לא הייתה נכנסת לשמינייה הראשונה לולא יכולת מדהימה של גוראן דראגיץ', וגם ספרד הייתה מתקשה מאד להגיע לפודיום ללא סוללת הגארדים האיכותית והדומיננטית שראינו חוברת לנבחרת אחת מזה שנים (קלדרון, רוביו, רודריגז ויול).
מארק גאסול. משמעותי, אבל לא הכי
מעולם לא חזינו בכל כך הרבה נבחרות שבחרו במוביל כדור כמתאזרחים ולא בשחקני פנים: דונטה דרייפר בקרואטיה, פו ג'טר באוקראינה, בו מקלב במקדוניה, זכריה רייט מבוסניה, טייריס רייס ממונטנגרו וריקי היקמן מגאורגיה – כולם מובילי כדור וסקוררים. נבחרת ליטא הבליטה באליפות את סייבוטיס ואת קלניאטיס ובלעדיהם בכושר בו שיחקו אין מדליית כסף ובקושי יש רבע גמר. הצטיינות הגארדים הליטאים בולטת על רקע חולשת שחקני הקו הקדמי שלה. הלברינוביצ'ים לא היו קיימים, יאבטוקאס היה חלש מאוד ואפילו שני שחקני ה-NBA הגבוהים שלה, מוטיונאס וואלנצ'יונאס, שחקני יוסטון וטורונטו, לא רק שעלו מהספסל אלא גם כששיחקו הציגו רמה בינונית ומטה.
והרשימה ממשיכה: בקרואטיה סימון אין - טומיץ' אאוט, בסרביה נדוביץ' היה השחקן המרכזי ולאו דווקא קרסטיץ' הענק, בסלובניה מירזה בגיץ' נעלם על רקע השתלטות האחים דראגיץ', פרו אנטיץ' בקושי תפקד במערך של נבחרת מקדוניה, שפארציק מגרמניה לא בלט פחות מאשר ה 2.18 של טיבור פלייס והרשימה ממשיכה כמעט בכל אחת מ 24 הנבחרות שלקחו חלק ביורובאסקט 2013. מנקודת מבט על נבחרת ישראל, השחקן שנזכור מהקמפיין הזה ומי שהיה לנקודת האור היחידה הוא, נכון, גארד – אפיק ניסים כמובן. המגמה נמשכת גם בקבוצות ודי אם אציין את אלופת היורוליג מזה בשנתיים האחרונות, אולמפיאקוס, שהגיעה לפסגת היבשת על הכתפיים של ואסיליס ספנוליס שמוגדר על פי רבים כשחקן הטוב באירופה.
אז העולם שייך לגארדים – לכריס פולים, לדריק רוזים, לספנוליסים ו... לטוני פארקרים. מסתבר שהשחקנים הטובים ביותר נראים כמוך וכמוני, בגודל טבעי ובגובה נורמאלי ומוכיחים שבכדורסל, כמו בכל תחום – החוכמה והכישרון חשובים יותר מכל נתון (פיסי) אחר, והגודל לא ממש קובע.
פו ג'טר. כל הנבחרות הביאו מתאזרחים לעמדות הגארדים