קודם כל בוא נעשה סדר: השם הוא אנדרה וילאס בואס, לא וילאש בואש. למרות שאצלנו כל פוסטיגה הוא פושטיגה, אלבס אלבש וקוסטה קושטה, במקרה של מנג'ר טוטנהאם זה לא שעת השין כי אם הסמך. וילאס בואס. תקשיבו לשידורים מפורטוגל ואנגליה, תפנימו ותתרגלו. זהו שמו והוא מבקש שתפסיקו לסבס, כלומר לשבש, אותו.
עכשיו בוא נראה כיצד הווילאס בואס הזה, בן 36 בחודש הבא, מגיע לדרבי הלונדוני נגד צ'לסי כאשר הוא מקדים אותה ואת ז'וזה מוריניו, אחד ממוריו, בליגה, ואולי אפילו בטבלת הפייבוריטיות והסיכויים. התשובה הפשוטה תטען שמדובר במאמן צעיר, מצוין ומיומן, שביום הולדתו ה-21 קיבל במתנה את משרת המאמן של נבחרת לאומית (איי הבתולה), בגיל 33 הוביל את פורטו למרובע תארים חסר תקדים שכלל גם עונת ליגה שלמה ללא הפסד ואת היותו המאמן הצעיר ביותר בהיסטוריה הזוכה בתואר של אופ"א (הליגה האירופית). מיד עם כיבוש הרקורד המופתי הזה, הוא נרכש (המאמן!) על ידי צ'לסי ב-15 מיליון יורו – סכום הפידיון שפורטו הכניסה מבעוד מועד בחוזהו.
אבל התשובה המורכבת היא המעניינת, ולהיפך, ולבטח היא הרלבנטית יותר: וילאס בואס ינסה היום ובהמשך העונה להאפיל על מוריניו, הרבה מאוד בסיוע צ'לסי, המועדון של "המיוחד המאושר", אשר שניהם גם יחד עבדו בו זה לצד זה (אנדרה כעוזרו של ז'וזה).
256 ימים שרד וילאס בואס בצ'לסי עד שפוטר בסוף פברואר 2012. הוא לא עמד במבחן התוצאה. צ'לסי שלו דשדשה בליגה מחוץ למקומות המובילים לצ'מפיונס ליג, עפה בשלב מוקדם יחסית מגביע הליגה, ובשמינית גמר האלופות נוצחה בנאפולי 3-1, אחרי שהמאמן הפורטוגלי עשה זובור לכמה וותיקים וכוכבים, והותיר את פרנק למפארד, מייקל אסיין ואשלי קול על הספסל. האמת היא שבשלב הזה וילאס בואס כבר ניהל קרבות מאסף מול חדר ההלבשה שלו. הוא איבד את אשראי בעלי הבית האנגלים בסגל – קול, למפארד וג'ון טרי – ובעקבותיהם איבד את תמיכתו של הבוס רומן אברמוביץ' ואת עולמו בסטמפורד ברידג'.
שולפי החרבות אמרו וכתבו עליו אז שהוא נעדר אינטליגנציה רגשית. שהוא לא הבין שכוכבים זקוקים לעיסוי האגו, לא לסדרות חינוך. שהוא ניסה לעשות מהפכת בזק. שהוא היה קשוח יתר על המידה, חסר פשרות, נעדר גמישות, וככל שהמצב החמיר הלך והתבצר-התחפר בעמדותיו וכך יצר טריז בלתי ניתן לגישור עם פיקודיו.
היום יאמר לכם אנדרה וילאס בואס שכל המבקרים הללו צדקו. למעשה, הוא כבר הודה בשגיאותיו. שהוא עמד על הגשר ולא קרא את המפה. שהוא התנהג בהתנשאות. שחוסר הניסיון שלו בניהול כוכבים ואגואים היה בעוכריו. ובעיקר – שהשיעור היה קשה, חד וחשוב מאין כמוהו. כי רק בעטיו של הכישלון הראשון בקריירה שלו – וזה היה כישלון מהדהד וצורב במיוחד עבור מישהו כה צעיר וכה מורגל בתהילה בלבד – הוא ערך חשבון נפש ועימו תפנית פרסה.
בצ'לסי הוא איבד את חדר ההלבשה (gettyimages)
לכן אנדרה וילאס בואס מודל ספטמבר 2013 הוא אדם, מנג'ר ומאמן שונה לחלוטין מזה שחטף את הנוקאאוט שנה וחצי קודם לכן. הוא אמנם עדיין הפריק של טאקטיקה, שיטות ומערכים כפי שהיה בגיל 16, כאשר הוא גר עם משפחתו באותו בניין דירות בו התגורר מאמן פורטו דאז, סר בובי רובסון המנוח. כאשר השניים נפגשו יום אחד במקרה במדרגות, החל הנער האובססיבי בשיחה עם הג'נטלמן הבריטי על יתרונות וחסרונות הטאקטיקות לדורותיהן. רובסון המשתאה הביא את הילד לדרגאו וצירף אותו למחלקת המשקיפים-סקאוטים של המועדון.
הוא נותר איש עבודה ומקצוע. בעונה שעברה עברה על טוטנהאם תקופה בה היא ספגה יותר מדי פעמים שערים בדקות הסיום של משחקים. AVB חשש ששחקניו מאבדים פוקוס וריכוז ולכן שינה את האימונים כך שיהיו הכי אינטנסיביים ותובעניים בחלקם האחרון. זה עבד. הוא בנה מערכת יחסים הרמונית עם היו"ר דני לוי וההנהלה. אין דברים במועדון הנעשים מעל לראשו. וילאס בואס היה גם זה שביקש את הבאת המנהל המקצועי פרנק באלדיני מרומא – ונענה. באלדיני הוא איש הקשר האחראי בין השאר להגעת אריק לאמלה (רומא) וכריסטיאן אריקסן (אייאקס). גם שאר השחקנים החשובים שנחתו בקיץ ויצרו עומק אדיר חרף העזיבה של גארת' בייל – רוברטו סולדאדו, פאוליניו, אטיין קאפו, נאסר שאדלי והבלם הרומני ולאד קיריקש – הם תוצאה של מעקב, סיעור מוחות ותיאום בין באלדיני, וילאס בואס ולוי.
הפורטוגלי הצעיר היה ונשאר גם המנג'ר השאפתן, החרוץ, הדקדקן והידען בכל פרט אישי, קבוצתי, ביוגרפי ומקצועי באנגליה ובעולם – יכול להתמודד עם נדב יעקבי על כל מבנה מולקלורי של הזיעה שעל הגרב של חלוץ אלצ'ה החדש, עם יהודה ארם על כל תואר במשיכת חבל של הבעלים של חימנסיה חוחוי, ועם סלבה ברזילאי על כל אנקדוטה בקורות החיים של כל פאוליניו, פרננדיניו וקוריוזיניו. הוא אף ממשיך לדבר אנגלית מושלמת בזכות סבתו מצד אביו, שנולדה בסטוקפורט ובערוב ימיה היגרה לפורטוגל כדי לפתוח יקב.
הבוס דניאל לוי, נותן לו גיבוי (gettyimages)
אבל אנדרה וילאס בואס של ווייט הארט ליין הוא AVB. כאן הוא הרוויח את הכינוי לא רק מראשי התיבות של שמו, אלא משום שבצ'לסי הוא למד את ה-ABC, ובטוטנהאם הוא מיישם אותו. הוא הפיק את הלקחים, והראשון שבהם היה בצד המנטלי-רגשי. את הסמכות המנוכרת החליפו חיוך ושיתוף פעולה. במקום רוח הבוס נכנסה לפעולה רוח המפקד (אחרי). זה לא ש-AVB התחיל להסתחבק עם כדורגלניו ולדגול בג'ונגל משמעתי. ממש לא. הוא רק עמל ללא הרף על טיפוח יחסים בגובה העיניים עם כל גושי ההיררכיה – שחקנים, מאמנים, צוות, הנהלה וגם אנשי שירותים.
AVB מקפיד לזכור את כל שמות העובדים במועדון ולפנות אליהם. אשתקד, במסע של ספרס לארה"ב, עודד וילאס בואס את השחקנים והצוות לסעוד בצוותא, ואפילו הזמין את כל המשלחת כולה לארוחה על חשבונו, אקט שעליו חזר בחג המולד בלונדון. גארי מאבוט, בלם טוטנהאם ואנגליה לשעבר, טען שבקדנציה הנוכחית בליין נוצרה אחווה של אחד למען כולם וכולם למען אחד הזכורה לו רק מהימים שלו בשנות ה-80'. באווירה הזו AVB גם מקנה וגם חש יותר בטחון. הוא לא צריך להתבונן כל רגע מעבר לכתף. התחושה הזו חיונית גם לבניה יותר מסודרת והדרגתית של הקבוצה.
וילאס בואס נמצא היום מעברו השני של מתרס מוריניו גם בסוגיית הענווה. כמעט שלא תמצאו ציטוט שלו, לבטח לא מיליטנטי או פרובוקטיבי. מלחמות פסיכולוגיות לא נכנסות לקליניקה שלו. הוא צנוע ונחבא אל הכלים, ובסעיף החשיפה האישית, שיא ההתערטלות שלו היה כאשר סיפר בראיון כי בשל זיקתו האינטנסיבית לאופנועים, הוא מתכוון לסיים לאמן כדורגל בעוד עשור כדי ליטול חלק בראלי דאקאר. נו, לעומת זה אפילו מוריניו בצהרי יום זה משחק ילדים.
פחות דיבורים, יותר עבודה (gettyimages)