הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

"הצרפתים כבר הזמינו מועדון. ניצחנו ויצאנו אנחנו לחגוג"

קאנטונה והחברים סגרו מקום במועדון לילה בשביל לחגוג עליה למונדיאל, אך הרסנו להם. לצערי, מאז, הכדורגל הישראלי רק הולך לאחור. בוני גינצבורג זוכר הכל מאותו לילה ובטוח: הגול של עטר נכנס להיסטוריה. חלק ב' בסדרה

בוני גינצבורג  10.10.13 - 12:30

עשרים שנה עברו מאז ה-2:3 שלנו בפאריס, מה שנחשב לניצחון הכי גדול של הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית ושני דברים מצערים אותי. הראשון, שהזמן עובר כל כך מהר... והשני, שהכדורגל שלנו עומד במקום, וחבל. הניצחון בפאריס היה למעשה הלגיטימציה וההכרה באירופה שקיים כדורגל בישראל ושהגיע הזמן לספור אותנו כנבחרת בעלת פוטנציאל שעשויה ליצור בעיות לנבחרות טובות בעיקר במשחקי הבית.

ולעצם המשחק עצמו, בו היינו כמובן אנדרדוג מוחלט. נבחרת צרפת, עם כוכבי העל כמו אריק קאנטונה ז'אן פייר פאפן, דידייה דשאן, לורן בלאן ודוד ז'ינולה, נבחרת מהטובות בעולם, הייתה זקוקה לנקודה אחת בלבד משני משחקי הבית שנותרו לה כדי להעפיל למונדיאל 1994 בארצות הברית. המשחק הראשון מולנו והשני מול בולגריה, כשבאופן מדהים, גם אותו הם הפסידו בתוספת הזמן ולא העפילו למונדיאל! ארבע שנים לאחר מכן כבר זכתה צרפת במונדיאל. איך שגלגל מתהפך.

בגדול, המשימה מבחינתנו הייתה לא לעשות בושות. לעבור את המשחק בתוצאה מינימלית כשזיכרון המשחק הראשון מול הצרפתים, שבו הובסנו 4:0 באצטדיון ר"ג עדיין מהדהד בראשנו. המאמן, שלמה שרף, הספיק להיפרד מאיתנו לפני האימון שנערך בפארק דה פראנס וביקש רק דבר אחד: "באו נגמור את זה יפה ולא נתבזה", כשברור לו וגם לנו שזהו הקמפיין האחרון שלו כמאמן הנבחרת (אחרי המשחק שלמה המשיך לעוד שלוש קדנציות..)

אחד מסממני הפרידה הייתה גם האפשרות החריגה שהעניק לנו המאמן הלאומי לערוך קניות לאחר אימון הבוקר, בצהרי יום המשחק מול צרפת, במתחם המלון בו שהינו. לא משהו שהיינו רגילים אליו.

הנבחרת שלנו הייתה מורכבת ברובה משחקנים דומיננטיים, מנהיגים באישיותם, שרובם נשארו בתפקידים כאלו ואחרים בכדורגל לאחר סיום קריירת המשחק שלהם. אלו ממכבי חיפה עשו במקביל למשחקי הנבחרת קמפיין נהדר עם גיורא שפיגל וקבוצתם באירופה, כך שבסיס ההרכב במשחק בפאריס היה באותו זמן נתון בכושר טוב מאוד והתמודד בהצלחה עם קבוצות ברמה גבוה ביבשת, מה שתרם מאוד ליכולתם בנבחרת.

הגאווה הגדולה שלנו הייתה שהניצחון לא היה גניבה. נכון, שער הניצחון של ראובן עטר בתוספת הזמן היה סופר דרמטי, אבל לאורך כל המשחק - ללא קשר לתוצאה - שיחקנו כדורגל טוב. ידענו להתגונן נכון, הנענו את הכדור מצויין ושיחקנו התקפי בשביל לנצח! לא פחדנו, גם כשפיגרנו האמנו ביכולתנו, החשיבה הייתה חיובית והרבה גורמים התחברו ב-90 דקות, כשהבונוס היה ניצחון אדיר.

ברור שלפני המשחק – וגם במהלכו - היינו חותמים בשמחה על תיקו, כי הנבחרת הצרפתית ששיחקנו מולה הייתה באמת נבחרת גדולה ובסיום כולם שם היו בהלם מוחלט. לא רק שקלקלנו להם את חגיגת ההעפלה שתוכננה לאחר המשחק, אלא שבנוסף גם חגגנו במקומם באותו מועדון לילה שהוזמן עבורם.

המהלך האחרון במשחק, אותו שער של עטר, נכנס בצדק להיסטוריה של  הכדורגל הישראלי. זה היה שער נהדר שהביא לידי ביטוי את כל הערכים שהזכרתי ובעיקר נטע בנו תקווה שהשמיים הם הגבול והעתיד מבטיח. העצוב הוא, שמאז חלפו כבר עשרים שנה ולא רק שלא התקדמנו - אנחנו עדיין מדשדשים. ואולי אפילו יותר נכון לומר, שאנחנו הולכים לאחור.