הטרנד התקשורתי של החודשים האחרונים נע בין "מי ינתח טוב יותר את הסיבות להתרסקות של גיא פניני", דרך "איזו אמירה תישמע מתוחכמת יותר בטלוויזיה אחרי שזריקה של יותם הלפרין לא תיכנס" ועד לניסיונות לפתור את "המחלוקת הגדולה בעולם הכדורסל ביחס לשאלה האם הקריירה שלהם היא הצלחה או כישלון".
יעל, חברה טובה, שאמנם מתנשאת לגובה של פורוורדית אך חסרת כל קשר לכדורסל, נתקלה במקרה בכתבה על גיא פניני והחליטה להעביר אותה הלאה עם סימן שאלה. "מה זה העליהום הזה? מגיע לו?", והרי ספורט בכלל לא מעניין אותה מלבד פילאטיס, בלט ויוגה. יעל היא פשוט מאוד חיובית, ולכן כמו מגנט - דבר שלילי קופץ לה ישר לעין.
"זוכרת את הילדה היפה הזאת מהצופים שכל המדריכים החתיכים התאהבו בה? היינו חברות טובות שלה, אבל מעולם לא אהבנו אותה. בכל הזדמנות אפשרית ניסינו להתנכל לה. כשהיא לא הצליחה בדבר-מה העמדנו פני תומכות, אבל בלב (עד היום היא לא תדע) כל כך שמחנו לאיד", עניתי לה במשל שמסביר פחות או יותר למה פניני זוכה ליחס כזה.
בזמן שהיינו בצופים בשבט דיזנגוף בתל אביב, גיא פניני ויותם הלפרין התאמנו אצל ויקטור סקורניק ממש ממול, נוער של מכבי בגימנסיה הרצליה. עוד בגיל צעיר, הם לא היו שונים בהרבה מאותה ילדה יפה שלבשה חאקי ותמיד הייתה מוקפת במעריצים. הם היו יפים, מוצלחים, ניבאו להם עתיד מזהיר. החברים מהכדורסל תמיד עודדו אותם לאורך הקריירה, אבל איפשהו, עמוק בלב ובשקט – קיוו שיותם לא יהיה הישראלי הראשון ב-NBA ושגיא לא יהפוך לקפטן של מכבי תל אביב. למה? מאותן סיבות שייחלנו שהנשיקה הראשונה שלנו תגיע לפני זו שלה. היא פשוט הייתה יפה מדי. וזה לא רק זה.
הילד שקלע שלשת ניצחון מחצי מגרש ברוממה והילד שקלע מחצי מגרש באוסישקין, למדו מהר מאוד מהי שמחה לאיד. הם מבינים היטב את השורשים לעליהום העכשווי. ייתכן אפילו שצפו אותו מראש. אחד השיג דחייה של חמש שנים בזכות קריירה בחו"ל. השני קיבל את הכל ב"בום" החל מהעונה שעברה. אל מול האינטנסיביות של הביקורת כלפיהם שרק הולכת ומתחזקת לאחרונה, עולה רק שאלה אחת – מה המטרה?
קל לנגח אותו. פניני (אלן שיבר)
מסלול הקריירה של הלפרין ופניני הלך "חלק מדי" עד לנקודה מסוימת. מגיל צעיר הם תמיד בלטו מעל כולם ובמהרה היתרון שהיה להם על המגרש הפך לבונוס גם בחיים האישיים. בלי סיפורי דרמה. בעלילה של גיא ויותם לא תמצאו פציעות קריטיות מדי (טפו טפו), לא דם-יזע-ודמעות בליגה לאומית או בקבוצת אמצע טבלה או תחתית, לא אב שעזב, לא מאמן שדרך, לא עול חובת ההוכחה כי במשפחה יש כבר כוכב עבר של הכדורסל הישראלי.
על אחד נאמר ש"גדל עם כפית של זהב בפה", השני גדל בצפון תל אביב. שניהם מגיעים מבתים נפלאים ובאף רגע לא חסר להם דבר. ים של כישרון ופוטנציאל. לכאורה, מדובר בכל התנאים לקריירת-על. אלא שתנאי אחד להצלחה תמיד היה חסר שם – תואר "חביב הקהל".
התקשורת בארץ בוחרת לעצמה את חביבי הקהל, לפעמים עוד לפני שאוהדים סימנו אותם מהיציע. אלישי כדיר זכה ב-2010 באליפות עם גלבוע גליל ובפרס השחקן המצטיין של הליגה. מורן רוט לקח ב-2008 את אליפות המדינה עם חולון. אחרי ההצלחה האדירה, לשניהם היו לא מעט רגעי שפל ופציעות מתמשכות שבהם הקריירה והאחוזים נראו מקרטעים. חבר'ה כמו אלישי, מורן או דרור חג'ג' למשל, הם שחקנים נפלאים ובני אדם עם לב ענק. הם משתייכים ל"חבר'ה הטובים". אלה שאמנם יספגו ביקורת של פרשנים, עיתונאים ואוהדים, אבל למעשה כולם מקווים לראות אותם מתגברים על משבר ומצליחים להמציא את עצמם מחדש על המגרש.
התקשורת סימנה אותו?
נחזור ל"חבר'ה הרעים". גיא פניני לא זוכה לביקורת מהסוג הזה. במיוחד לא אחרי אותה "תקרית". במקרה שלו, עושה רושם שמטרת הביקורת היא לעצור לשחקן את הקריירה או לפחות לערוך ניסוי מדעי תחת הכותרת "אחוזים מתדרדרים כפונקציה של ביקורת גוברת". אז כמו ששאלה יעל, "מגיע לו?" אולי. גזר דין אמור להעניש את מבצע העבירה, להרתיע עבריינים פוטנציאליים, לחנך את החברה להבדיל בין טוב לרע ולהגן עליה מפני איומים ועבירות. מטרות אלו, נדמה כי הושגו כבר בשלהי דצמבר של העונה שעברה.
במקרה של יותם הלפרין, אפילו אין עילה הגיונית לחוסר האהדה. אנשי כדורסל מומחים בקבוצות גדולות באירופה טעו פעם אחר פעם כשהחתימו אותו? כשיותם נבחר לחמישייה השנייה ביורוליג זו הייתה טעות או וירוס במחשב או שפשוט הוא היה הרע במיעוטו באותה שנה? הוא אכזב אתכם כי לא הגיע ל-NBA? יש מספיק אחרים שלא הצליחו. הוא "ירד מהארץ" ליותר מדי זמן? גם אפיק ניסים עשה את זה, וכשחזר התקבל בזרועות פתוחות. הרוויח "יותר מדי" כסף בחו"ל? שרון ששון, יניב גרין או ליאור ליובין לא זכו למתקפה דומה. הוא שונא להתראיין? זו כבר שאלה של ביצה ותרנגולת, ויש מספיק שחקנים אחרים בליגה ששמענו מהם "לא הפעם". הוא לא פוגע? צאו לו מהווריד.
אולי זה האופי שלהם שכל כך מציק. אולי זו סוג של קנאה, כי אנשים מן השורה הרי עובדים כל כך קשה ביום-יום ולשניים האלה נראה שהחיים הגיעו ב"קלות". כנראה שזו בעיקר האדישות. מתי, מתי, היא כבר תתפוצץ להם.
ואולי... זו סתם הבעת הפנים.
בכל זאת, על כל חיבוק שהייתי רוצה לתת לדרק רוז, גם הייתי רוצה לתת בוקס לכרמלו. למה? לא יודעת. הוא לא בא לי טוב.