בדיוק לפני שנה החליטה מכבי חיפה להיפרד מראובן עטר, ולמנות במקומו את מאמן קבוצת הנוער דאז אריק בנאדו. הירוקים, כמועדון מוביל בכדורגל הישראלי, לא נלחצו מפתיחת העונה המאכזבת ומהציפיות להנחית מאמן מנוסה שיחלץ את העגלה מהבוץ, ונתנו את מלוא אמונם בבן טיפוחם. ההימור השתלם להם בענק. לא רק בגלל הקאמבק ההיסטרי וההיסטורי, שהשיב אותם ממורדות הליגה הישר למאבק אליפות (גם אם לא צמוד) עם מכבי תל אביב. המהלך הזה של שחר, שעבד עם הראש ולא עם הבטן, זיכה את חיפה במאמן צעיר שמחובר למועדון ולאוהדים, עם יכולת מוכחת לעמוד בלחצים הכי גדולים שיש לכדורגל שלנו להציע, ואפילו להצליח.
שנה חלפה. הסרט הוא אותו הסרט. שוב ציפיות גבוהות, שוב פתיחה עגומה, שוב בחיפה מביטים הרחק מלמטה על הצמרת. על אליפות אף אחד כבר לא מדבר. ובנאדו? כבר מזמן שכחו לו את מסע ההיחלצות של העונה שעברה. היום הוא האשם. הוא הרי שכח לאמן, החילופים שלו צפויים, ההרכב שלו גרוע, הקבוצה שלו כבויה ואפורה. שיפוטר, נו. שיפוטר. שמישהו יזרוק אותו מכל המדרגות ויספק את היצר ההרסני של אוהדי חיפה. שינחיתו במקומו איזה מאמן מנוסה, כי ברור שרק הוא יוכל לחלץ את המועדון מהתחתית. והתקשורת תחגוג על זה, ותעיף שמות לאוויר. אלי גוטמן, רוני לוי, אברם גרנט (כי הוא תמיד מועמד). אולי אפילו אלכס פרגוסון יחזור מהפנסיה לטובת אתגר חדש בארץ הקודש. עד פתיחת העונה הבאה. כי אם היא שוב תהיה עגומה, אפילו כיסאו של הסר הסקוטי יתערער.
סיפורו של בנאדו מוכיח שוב את הקלישאה המוכרת על רכבת ההרים שנקראת 'מעמד המאמן'. תפקיד כל כך כפוי טובה. אתה יכול לתת הכל לקבוצה שלך, להחזיר אותה מהמתים, להפיח תקווה בלב האוהדים – אבל שם זה נגמר. הזיכרון הוא לטווח קצר. מי יזכור לבנאדו שבדיוק לפני שנה, במשחקו הראשון לאחר מינויו הרשמי לתפקיד, כשיצא עם הקבוצה למפגש מרתיע במיוחד מול בית"ר הלוהטת באיצטדיון טדי, הוא החזיר את הגאווה הירוקה אחרי ניצחון הירואי ולוחמני, ושמשם יצאה הקבוצה לרצף מרשים של תשעה ניצחונות מעשרה משחקים? מי יזכור לו שב-27 משחקי הליגה שאימן בהם את חיפה הוא הפסיד רק בשלושה? מי יציף מחדש את העובדה שבשלושת משחקיו מול מכבי תל אביב, אותה קבוצה בלתי ניתנת לעצירה של אוסקר גרסיה, הוא לא הפסיד ולו פעם אחת (ניצחון ופעמיים תיקו)? אתם כבר יודעים את התשובה – אף אחד.
אחרי הפרידה המאולצת מראובן עטר בנובמבר שעבר, הדבר האחרון שזקוקה לו מכבי חיפה הוא טלטול נוסף. קודם כל, כי רצף טלטולים שכזה – פרידה משלושה מאמנים בשלוש עונות (עטר החליף את אלישע לוי) – לא רק שיוציא את המערכת מיציבות, אלא אף עשוי לדרדר אותה במדרון חלקלק. על מכבי חיפה של יענקל'ה שחר אפשר להגיד הכל, אבל יציבות היא שם המשחק שלה. אם תקחו לה גם את זה, לכו תדעו איפה זה יסתיים. דבר שני, אחרי חילופי המשמרות של עטר-בנאדו וחזרתו של תסריט פתיחת העונה העגומה בפעם השנייה ברציפות, מתחילה להתקבל התחושה שאולי מדובר בעניין גדול בהרבה מזהות של מאמן כזה או אחר. השינוי שחווה הכדורגל הישראלי, בו מכבי תל אביב תפסה לחיפה את המושכות על הענף, גורמת לתופעות לוואי כמו יכולת מאכזבת. הציפיות הגבוהות אליהן הורגלו אוהדי הקבוצה כבר לא עולות בקנה אחד עם המצב החדש בליגה, והלחץ במערכת מגיע בהתאם. בזה, כמובן, אי אפשר להאשים את בנאדו.
כמו בכל דבר אצלנו, גם בקריאות לפיטורי מאמנים האצבע קלה על ההדק. קלה מדי. לפני שחורצים את דינו של אדם, יש להמציא פיתרון אחר. העניין הוא שאין כזה. אף אחד לא מבטיח שאפקט-בנאדו מהעונה שעברה יקרה גם הפעם (כן, אפילו עם פרגוסון). ספק אם בכלל קיים מאמן אחר שיכול לעשות ולהביא דברים שלבנאדו אין. ועדיין, אריק לא צריך או זקוק להיות ברירת מחדל. בעיקר כי הוא כבר הוכיח טוב מאוד מה הוא יודע. לחיפה יש חומר שחקנים נהדר, איכותי להפליא, שמקומו הרבה יותר גבוה מאיפה שהקבוצה נמצאת כרגע. על כך אין ויכוח. בשביל למצות את הפוטנציאל מהסגל הזה צריכים מאמן צעיר, שמחובר למועדון ולקהל, ויוכל להדליק את הקבוצה הזאת מחדש. וכן, היחיד שעונה (וענה) על הדרישות האלה הוא אריק בנאדו. לא מתוך רחמים, לא בקטע של 'נחכה לפגרה ואז נראה'. בנאדו היה הבינגו של חיפה פעם אחת, והוא יהיה הבינגו שלה בפעם השנייה. מילת המפתח היא יציבות ושקט, כמו שחיפה רגילה.
חגיגות מול בית"ר. והפעם? (אלן שיבר)
במשחק הקרוב, מול בית"ר, בנאדו יסגור מעגל. שוב, בדיוק כמו בעונה שעברה במשחקו הרשמי הראשון כמאמן חיפה, הוא מגיע למפגש מול הירושלמים כשקבוצתו חבולה ומאכזבת, וכשאין לה כבר מה להפסיד. מבחינתו של אריק, המחזור הנוכחי צריך להיות סוג של משחק ראשון נוסף. רע יותר כבר לא יכול להיות. חיפה נראית רע ושאיפות התואר הולכות והופכות מגוחכות עם הזמן. את זה כבר אי אפשר להשיב.
ועכשיו, בלי הלחץ של האליפות המתרחקת, מכבי חיפה – בעלים, צוות מקצועי, שחקנים ואוהדים כאחד - צריכה לפתוח דף חדש. לשכוח ממה שהיה עד עכשיו, ליישר קו ולהתחיל מאפס. הציפיות הן מינימליות, והן להילחם בכל משחק. לכל שחקן יש הזדמנות. כל מחזור הוא גמר גביע. כל כדור הוא מלחמה על כבוד וגאווה. ממש כאילו העונה מתחילה רק עכשיו. רק הערב. כשבית"ר ירושלים מגיעה לקריית אליעזר. חתיכת מחזור פתיחה קיבלנו.
הבוס ייתן שקט למאמן?