1. אוקיי, אז כריסטיאנו רונאלדו הוא כרגע הכדורגלן הטוב בעולם. ה"כרגע" הזה יכול להיות ארוך כאורך הגלות, או קצר כמו הזמן החולף בישראל בין מעבר הרמזור מאדום לכתום ועד הצפצוף מאחור, אבל בינתיים בואו נחלק לרונאלדו את כל המחמאות והסופרלטיבים להם הוא ראוי, ונעבור הלאה.
וההלאה הזה מקלקל קמעה את המסיבה. כי ההלאה הזה מעלה לדיון את סוגיית התלות של קבוצה ו/או נבחרת בכוכב עליון. במבט ראשון אין עם זה שום בעיות: תנו לנו הצגות שיא כאלה של סופרמנים ספורטיביים, משהו למלא עליו סטטוסים אינסופיים בפייסבוק, ותפסיקו לבלבל לנו את המוח עם שאר ספקות וירקות.
אבל יש בכל זאת גם צד שני למטבע: ההישענות הכמעט בלעדית על סופרסטאר היא עדות מפלילה לדלות יתר המרכיבים בצוות. כמה מאיתנו היו מתאמצים לצפות בפורטוגל בלי רונאלדו נגד שבדיה בלי זלאטן? איזה סוג של בידור והנאה מספקות נבחרות שכאלה בהעדר גיבורן או ביום בינוני ומטה שלו? מה היכולת שלהן להגיע להישגים של ממש, והאם איכפת לנו מכל זה?
ומה אנחנו מעדיפים – את הזיקוקין דינור של הגאון פעם בירח כחול למרות העבשות הכללית של שאר מופיעי ומופעי הלהקה שלו, או את האיזון הקבוצתי, התלכיד המסונכרן, המבטיח סטייל, סגנון ופאן גם בלי פנומן? את ההמתנה הסיזיפית לפעמים להצגת היחיד המזדמנת של פורטוגל, שבדיה, קולומביה (פלקאו), או את הביטחון הבידורי במכונה המשומנת שיש לארגנטינה גם סביב ליאו מסי, בפוטנציאל הברזילאי גם ללא ניימאר, ובאטרקטיביות של הולנד, גרמניה וספרד, המושתתת על הרמוניה קבוצתית ותמרונים תזמורתיים לאור הזרקורים.
ואגב, לא חובה לבחור ולא צריך להחליט. רק לזכור שלכל פלוס יש מינוס ולהפך, ושהמונדיאל הוא סופרמרקט – יום סופרמן, יום סופרלנד.
2. מי שסבור שאפשר לחקות את הדרך והשיטה של יוון, מאמין בוודאי שאפשר לעשות אותו דבר גם עם המסלול והפילוסופיה של ברצלונה. בשני המקרים המטרה ראויה להצדעה, אך בלתי אפשרית לשיבוט באותה מידה.
יוון אמנם תהיה בשנה הבאה במונדיאל השלישי שלה כתוצאה משימת דגש מיוחדת ומיומנת על מיצוי הפוטנציאל שלה, אבל היכולות הללו מורכבות בראש ובראשונה מכוח אדם וכישורים. אפשר להכניס מוטיבציה, להנחיל שאפתנות, הקרבה וגאוות יחידה. אי אפשר להקים פס ייצור של שחקנים פיזיים, אתלטים, נחושים, מנהיגים, ווינרים. התרנגולת היוונית מקדימה איפוא את הביצה: קודם נוכחו באתונה בדמות הכדורגלן הבוקעת מתרבותם ואקדמיותיהם, ואחר כך התאימו לה את המנגנון והנתיב.
כל מדינה והתרבות, רקע, ד.נ.א שלה.
נבחרת שלמה חגגה בזכות כוכב אחד בודד (getyyimages)
3. ההתלהבות מזה שהפלייאוף הביא סוף סוף איזו דרמה לכתוב עליה הביתה, לא צריכה לצנן את הביקורת על המתכונת הדירוגית המטופשת שלו (נדב יעקבי כבר עשה זאת כאן לפני), ועל הדביליות המוחלטת שבגזילת שבועיים של כדורגל מאיתנו.
איך זה שארבעה משחקי הצלבה בין שמונה מדינות משביתים יבשת ומלואה על כל מחזוריה, דרמותי, ועסיסיה ומותירים את לוח המשחקים בליגות (הממילא צפוף כל כך בעונת טרום מונדיאל) מיותם, מתפגר, מת? ולמה? מי מת? התשובה הרשמית היא כמובן היעדרות השחקנים הבינלאומיים שתיכפה על קבוצותיהם. לא קונה: קורבן מצומצם וסביר, מה גם שהשפעתו היחסית על 53 הליגות קטנה.
4. 32 נוטלות החלק בגביע העולם 2014 כבר ידועות. הנה התחזית הראשונה. רבע גמר: ספרד, גרמניה, הולנד, בלגיה, ארגנטינה, ברזיל, קולומביה, צרפת. חצי גמר: בלגיה, ספרד, ברזיל, ארגנטינה. גמר: ברזיל – ארגנטינה. אלופת עולם: ארגנטינה.
כל כך מעט משחקי הצלבה משביתים כל כך הרבה מדינות...