1. פנים. חדר שינה. יום
חולפות בערך 3 שניות מהרגע בו כל אוהד מכבי/הפועל פוקח עיניים ועד לרגע שבו חולפת בראשו המילה: "דרבי". לשרופים, המילה הזו מהדהדת כבר בחלומות. קמים. דרבי. מצחצחים שיניים. דרבי. נעליים. דרבי. אוטובוס. דרבי, וכולם מגיעים עם תסריטים מוכנים מראש. "הולכים לשחק על הפרש שערים, אה?", צחק המכביסט. "לעבור את החצי מול מכבי זה כמו לכבוש", אמר האדום בצנעה שמסתירה תקווה שאולי התסריט הזה יקבל תפנית מפתיעה. אז אולי הפעם העיר נותרה צהובה, אבל אפשר לראות במפגש בין מכבי להפועל סימנים קטנים של שינוי.
שניים התווכחו איזו מכבי יותר טובה, זו של אוסקר או זו של סוזה. אין ספק שמכבי של היום נהנית מהתלם שנחרש עבורה אשתקד. הצהובים פרצו אז דרך. מקצועית, אבל בעיקר מנטאלית. הם השאירו מאחור את כל הפחדים, וזה ההישג הגדול של אוסקר. הקבוצה אולי התנדנדה מעט לעתים, אבל הרנסנס הזה החזיר לאף ריח ישן של ווינריות. מכבי של סוזה יעילה יותר, פרודוקטיבית, יצרנית ניצחונות משומנת, ועל הדרך היא גם הצליחה לעלות ל-32 הגדולות בליגה האירופית. הויכוח מי טובה יותר הוא לא רלוונטי, מה שבטוח, בשנתיים האחרונות הסתנן בחזרה הזן הישן של מכבי בתוספת שדרוג קל. הם לא רק חושבים שהם יותר טובים מכולם, הם באמת יותר טובים.
3. חוץ. בלומפילד. ערב
"כדאי שהפועל תבוא עם שכפ"ץ וקסדה", אמר נהג המונית בואכה יפו. "במכבי מפחדים: עבדורחימי בסגל", צחק אוהד הפועל. אלה באים עם השחצנות, אלה עם רגשי הנחיתות, הסדר עוד קיים. התפאורה מרהיבה. תצוגה של צבעים, מקוריות והבנה ברורה: זה המשחק הכי גדול שהכדורגל הישראלי יכול לספק, יש סטנדרטים לעמוד בהם. אוהדי הפועל כל כך פחדו שהמשחק יסתיים בספיגה דו ספרתית שהם כבר לא פחדו מכלום. אוהדי מכבי היו בטוחים שהדרבי הזה עוד יאפיל על ה-0:4 ההוא. כולם טעו.
4. חוץ. שריקת פתיחה. לילה
דקה 4 שכטר נפצע. עוד 10 דקות חולפות, גם גרזיצ'יץ' נפצע. "בן שמעון עשה להם תכסיס", אמר מישהו לידי, "זאת רוטציה מסוג אחר, היא מתרחשת תוך כדי משחק". לא ברור איך, אבל הפציעות עשו טוב להפועל ובניגוד לכל התחזיות היא שיחקה יפה, הניעה כדור, תקפה ונתנה לחואן פאבלו הזדמנות להראות שהוא באמת שוער טוב. אחרי הפדיחות שעשו האדומים במשחקים האחרונים, גם השרופים ביותר לא האמינו שהקבוצה תעיז להחזיק בכדור מול מכבי. לרגע אחד קטן, מישהו חשב איפשהו שבאמת אפשר לנצח פה.
5. חוץ. דקה 29. חושך
ליאני שרק לפנדל הזוי ונתן לצהובים, שעד עכשיו נראו כמו שהפועל נראית בדרך כלל, סיבה לחגיגה. בהפועל עשו הכול כדי להוציא את זהבי מריכוז. זגורי נכנס לרחבה, קליימן מישמש את הכדור, העיקר שהשחקן הישראלי הטוב בארץ ייצא משלוות הנפש שלו ויבעט את הכדור הישר לשער 5, ההוא שפעם הניף אותו על הכתפיים. זהבי כובש, אבל לא את יצרו. וחבל.
תפאורה מושלמת (אלן שיבר)
עד היום נדמה היה שזהבי מהלך על חבל דק שנמצא מעל כולנו. היה נראה שלא משנה באיזו קבוצה ישחק, הוא תמיד יהיה נהדר, מכבי/הפועל/אשקלון/וואט אבר, זהבי תמיד ייתן את התפוקה וזה מה שהפך אותו לשחקן-על. אבל התנועות לעבר היציע האדום הוכיחו שהוא קטן כמו כולנו. השחקן הישראלי הטוב ביותר כיום יצא משלוות הנפש, ירד לקרקע והתפלש בבוץ מכוער שעד עתה לא דבק בו. מותר לחגוג אחרי כיבוש, מותר לחגוג מול האקסית (לא כולם רונאלדו), אבל זהבי ירד נמוך מזה, הוא לא כיבד את היציע שהמליך אותו. אגב, טוטו תמוז קיבל על תנועה כזו כרטיס צהוב והורחק מול בית"ר, ראוי היה לשלוף גם לזהבי כרטיס.
6. חוץ. דקה 88. לילה
מכבי שלטה במחצית השנייה, אבל התקפות בודדות של הפועל הרעידו את הצד הצהוב. בדקה ה-88, הפתעה. זה היה סתם כדור חופשי במרחק מטורף מהשער. במשך כל הסיבוב הראשון הפועל לא הצליחה להרים כדור לרחבה, והיה ברור שגם עכשיו זה לא ילך. אבל משום מה, כל יציע אוהדי מכבי נעמד על הרגליים וכסס ציפורניים. הם אשכרה פחדו. אלה, הזחוחים שהגיעו לדרבי כדי לתת רביעייה ולתקוע פלאפל ג'ינה, באמת חששו שאולי מישהו פה עוד ישווה. איך הם היו מראים את הפרצוף שלהם בעבודה למחרת אם הפועל הייתה מוציאה תיקו?
7. חוץ. שריקת סיום. מחר
אוהדי מכבי לא הפסיקו לעודד, אוהדי הפועל סיימו את הערב הזה במחיאות כפיים. אחרי הדרבים האחרונים, האדומים פשוט שמחו לראות שיש עדיין איזה ניצוץ קטן, סיכוי להיות משהו. בסוף היום, כל אחת יכולה לקחת עצה קטנה מהשנייה, מתנה לדרך. האדומים צריכים להבין שעם קצת אומץ וקצת תרגולת, גם הצפרדע עוד יכולה להפוך לנסיך עם כרבולת. טיפה מכביזם לא יזיק.
הצהובים צריכים לקחת מהפחד ההוא, זה שהעמיד אותם על הרגליים, החשש שמתגנב שאפשר להפסיד לפעמים, זה שמשאיר על הקרקע ודוחף כל הזמן לעבוד קשה יותר. זה רק ישפר אותם. נותרו הרבה משחקים לעונה הזו, אבל כל אחת הראתה כיוון אחר שעשוי להתפתח בהמשך. הפועל הוכיחה שהיא יכולה להיות טובה יותר ומכבי חשפה שיש לה לא מעט סדקים. אולי אחרי ככלות הקול והתמונה, הפערים ביניהן לא כאלה גדולים.
יש סיבות לאופטימיות (אלן שיבר)