אתה חוזר מהקמאפ-נואו או מאיזה אצטדיון באנגליה או בגרמניה, מתיישב בקריית אליעזר, טדי, גרונדמן או וינטר ומתחיל להתלונן. על התנאים, אבל בעיקר על האוהד הישראלי. על הקללות, על חוסר שביעות הרצון, על התחושה שהכל מגיע לו. הכי קל לבוא בטענות לאוהדים. לשכוח שהם משלמים עבור הכרטיס כסף שלעיתים בא על חשבון אוכל לעצמם או לילדיהם, לשכוח שהם לעולם לא מחליפים את הקבוצה, גם לא תמורת כסף. לשכוח שהם נהנים לראות אותה מהיציע. בעצם לשכוח שאת כל מה שהשחקנים שונאים - הם אוהבים.
השחקנים מרוויחים בשבוע את מה שהאוהדים מוציאים בעונה, יעברו קבוצה מבלי לחשוב פעמיים עבור עוד שקל בשכר ויתלוננו לכל עיתונאי שרק יבקש כשימצאו עצמם בספסל, או חלילה וחס ביציע. והאוהדים? יקללו, לעיתים אפילו יותר מכך, אבל תמיד יהיו שם. אבל איך אפשר לצפות מהקהל בארץ, איך אפשר לבוא אליו בטענות על התנהגות כזו או אחרת, כשמושאי ההערצה שלהם, האנשים שכמוהם הם רוצים להיות ואמורים לשמש דוגמא עבורם, מתנהגים - לעיתים - בצורה אפילו גרועה יותר?
כששחקן כדורגל נוהג ללא רשיון ומתחזה למישהו אחר, מה צריכים לחשוב האוהדים שלו? כששחקן כדורגל זורק משענת של כסא מהרכב שלו לעבר הקהל, איך הם אמורים להתנהג במשחק הבא? כששחקן כדורסל עולה ליציע ונותן מכות לאוהדים, מה אפשר לצפות מהם כשיפגשו בו שוב?
זאת בית"ר ירושלים, זה טאלב טוואטחה וזה סופוקליס שחורציאנטיס, אבל אלו בעצם כולם. כי כמו שבקהל כזה או אחר מדובר בקומץ, ועדיין אנחנו נוטים להכליל, ככה אי אפשר להתייחס לשחקנים כאל "ילד חורג" ולהפרידם מהעדר. אם הכללה, אז עד הסוף.
כל פעם שיש דרבי קורה משהו רע (אלן שיבר)
טוואטחה והתקרית האלימה