אומרים שהיה שם שמח: מבט מהיציע של וויילס

השקיעו 600 ליש"ט ("הטיסה ליורו בצרפת תהיה יקרה יותר"), מעדיפים את בייל על גיגס ("הבנתם למה, לא?") ועוקצים את הישראלים: "אין לכם שירים". מבט מתוך היציע הוולשי

יזהר קישון
יזהר קישון  29.03.15 - 14:30
תחילת כתבה

כמו ערב בפאב שאתה יודע איך הוא יתחיל אבל אין לך מושג איך ייגמר, כך היה המשחק בחיפה עבור האוהדים הוולשים. הם הגיעו במצב-רוח טוב, נהנו ממזג אוויר נוח יחסית, שתו קצת, ועוד קצת, והגיעו למתקן מרשים – גם בקנה מידה אירופי. 5 דקות אחרי שריקת הפתיחה, הם התחילו להבין לאן הרוח נושבת. אחרי כל כך הרבה מפחי נפש, במיוחד במשחקי חוץ, הוולשים הגיעו אופטימיים – ולהבדיל מהאוהדים בכחול-לבן, נותרו כאלה גם בסיום המשחק.

אחד ההבדלים בין הקהלים של שתי הנבחרות, הוא בגאווה. באחדות הלאומית. בעוד אוהדי נבחרת ישראל מגיעים למשחק עם חולצה של נבחרת איטליה, הוולשים מגיעים אך ורק עם אביזרים שלהם: דגלים, צעיפים, כובעים, חולצות וכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. הם באמת אוהבים את הנבחרת שלהם, זו שלא עולה לשום טורניר מאז 1958, זו שהיו לה שני דורות זהב, עם דין סונדרס, ומארק יוז, וראיין גיגס, וג'ון הארטסון, וקרייג בלאמי, זו שמתפרקת במקדוניה שבוע אחרי שמנצחת בבית את איטליה. זו לא אהבה צינית על גבול המרירה כמו אצלנו, יש שם משהו אחר. אמיתי יותר.

בעוד הוולשים שרים בלי סוף, שיר אחרי שיר, ולפעמים את אותו השיר במשך כמה דקות טובות, הקהל הישראלי רדום. מחכה להוראות הכרוז. "למה האוהדים שלכם כל כך שקטים", התעניינו הוולשים במחצית: "אתם אחת הנבחרות היחידות בלי שירים". מזל שהם לא פגשו אותנו ברמת גן, מה הם היו חושבים על אוהדי הנבחרת אז?

באופן לא מפתיע, קריאות לכיוונו של גארת' בייל חזרו על עצמן שוב ושוב ביציע – כששמו מוזכר בחלק גדול מהשירים. "גארת' הוא אגדה של ממש עבורנו, אפילו יותר מראיין גיגס", סיפר כריס, אחד מ-1,000 האוהדים שהגיעו מוויילס והסביר: "גיגס היה עסוק וטרוד בעיקר בהצלחה האישית שלו במנצ'סטר יונייטד. הנבחרת הייתה כמו מאהבת בשבילו. ובייל, הוא מאוהב בנבחרת". איך שכריס סיים את המשפט, בייל כבש את השלישי. "עכשיו הבנת למה הוא האגדה האמיתית, לא?".

כריס, כמו יתר מחבריו, הוציא לא מעט כסף כדי לראות את המשחק. 250 ליש"ט על הטיסה, בערך 100 ליש"ט על 2-3 לילות במלון בתל אביב – ועוד 250 על אוכל ושתיה. או כמו שהוא הגדיר זאת "כשאני טס לאנשהו, אני יודע מראש שמחיר האלכוהול הוא כמו מחיר כרטיס הטיסה". האוהדים שהגיעו לארץ ונפרדו מכמה מאות ליש"טים, לא מתרגשים. "מה זה 600 ליש"ט? טיסה ליורו בצרפת תהיה יקרה הרבה יותר", הם הסבירו.

בסיום המשחק, מתחת ליציע, נפתחה רחבת ריקודים בהנהגת בייל, שגם הדגים לחבריו איך סובב באומנות את הכדור החופשי לרשת של מרציאנו. הוולשים נשארו דקות ארוכות ביציע, חגגו וסיכמו: "אנחנו מחכים לטורניר גדול מ-1958, אתם מ-1970. אם אנחנו נעלה הפעם, תדעו ש-12 שנה אחר כך יגיע תורכם".