זכרון הכדורגל הכי מוקדם שלי הוא מ-1994. מה-8 בינואר, ליתר דיוק. אם מתעקשים, זה היה מתישהו בין הסבסוב הגאוני על המקום של רומאריו, שהותיר את אלקורטה מאחור כמו ניצב בסרט, לבין הרגע שבו הכדור נשק לרשת. עבור ילד בן 6 שצפה לראשונה בכדורגל אירופאי, ועוד בקלאסיקו שנגמר ב-0:5 אדום-כחול, זה היה כמו התגלות שמיימית.
לא מפתיע, אם כך, שכעבור חצי שנה הייתי מהופנט למסך. על המונדיאל שמעתי רק מהסיפורים של אבא או מהבזקים בטלוויזיה, אבל לא ממש הבנתי עד כמה מדובר בשגעון עולמי. כילד שגדל במשפחה חילונית והניח בגיל מוקדם שאלוהים לא קיים, נחשפתי פתאום לדת אחרת - כזו שמסתכמת בכדור, שער ו-22 חבר'ה על הדשא.
שלב הבתים בארה"ב לא זכור יותר מדי, אבל רבע הגמר של ברזיל נגד הולנד נחקק חזק בתודעה. זה היה אחד ממשחקי הכדורגל הכי טובים שראיתי, ועל הכל ניצח מאסטרו אחד: רומאריו. הוא היה בכל מקום, רקד עם הכדור והשאיר את קומאן ורייקארד פעורי פה. בחצי הגמר הוא הוכיח שהוא מסוגל גם לנגוח וסידר 0:1 על שבדיה. ובהנהגתו ה"קנריניה" הניפה את הגביע בפעם הראשונה בלי פלה, אחרי ניצחון בפנדלים על איטליה בגמר. הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר אחרי שכבש חמישה שערים והוסיף גם 3 בישולים; אם זה לא מספיק, רומאריו קטף את תואר שחקן השנה בעולם של פיפ"א.
אז למה הוא לא שיחק יותר באף מונדיאל? למה רומאריו לא מוערך באותה מידה כמו רונאלדו?
פלא במשקל קל (gettyimages)
רומאריו, אחיזת כביש משובחת (gettyimages)
כמו כדורגלנים ברזילאים רבים אחרים, גם רומאריו דה סואוזה פאריה גדל בפאבלה עניה בריו דה ז'ניירו, ומגיל צעיר הוא לא הלך לשום מקום בלי הכדור. למרות שנותר נמוך (ולכן זכה לכינוי "באישיניו" – נמוכצ'יק), הכל הלך לו בקלות על המגרשים המאולתרים בשכונה. וכמו כדורגלנים ברזילאים רבים אחרים, רומאריו לא הצליח לשלוט בפה שלו כמו שהוא שלט בכדור. לא זאת בלבד, היכולת שלו לככב בלי להתאמץ הובילה להרגלי עבודה רעים ועצלנות פושעת.
רומאריו שנא כל כך להתאמן שהוא כמעט הצליח להוציא את המאמנים שלו מדעתם. יוהאן קרויף, האיש שאימן אותו בברצלונה של "הדרים טים", סיפר פעם שהחלוץ סגר איתו עסקה: "אני אכבוש צמד במשחק הבא ואתה תרשה לי לעשות גיחה של כמה ימים לברזיל". רומאריו היה כל כך טוב על המגרש, שלמאמן ההולנדי לא נותרה ברירה. "הייתה לו את היכולת הנדירה הזו לעשות דברים גדולים בלי לעבוד קשה", ציין ההולנדי.
אבל בזמן שקרויף קיבל את השגעון של רומאריו בהבנה, אחרים לא הצליחו לנשוך את השפתיים. למעשה, הוא בכלל לא היה בתכניות של קרלוס אלברטו פריירה, מאמן הנבחרת. באחד המשחקים ב-1992 המאמן הותיר את החלוץ על הספסל, וזה לא עבר בשקט. "אם הייתי יודע שלא אשחק, לא הייתי עושה את הדרך מאירופה", רטן רומאריו. בתגובה, המאמן השעה אותו ממוקדמות המונדיאל ולא הסכים לקבל את התחינות של העיתונאים בברזיל להחזירו.
אלא שהברזילאים הסתבכו במוקדמות ולראשונה נראה היה שארץ הסמבה לא תגיע לגביע העולם. בצר לו, פריירה הסכים להחזיר את רומאריו למשחק המכריע מול אורוגוואי במרקאנה. "באישיניו" כבש צמד, ברזיל ניצחה 0:2 והעפילה למונדיאל. פריירה הבין שאם הוא יטוס לארצות הברית בלי רומאריו, אין לו סיכוי לתפור כוכב רביעי מעל הסמל.
רומאריו, עבר גם את תומאס ראבלי (gettyimages)
נמוך, אבל זריז כמו שד (gettyimages)
אהב לשמוח, לא לעבוד (gettyimages)
יחד עם בבטו, נוצר במונדיאל 1994 שיתוף פעולה מהפנט בהתקפה. מסירות מרגל לרגל, טיפול מסור בכדור וסיומת. איזו סיומת. רומאריו לא היה השחקן הכי מלוטש מבחינה טכנית, וגם לא בעט עם הכי הרבה עוצמה. אבל הוא אהב את הכדור, שאהב אותו בחזרה. הרבה לפני ששלמה שרף דיבר על "השפיץ של הנעל", החלוץ הברזילאי הוכיח שדחיקה קטנטנה עם קצה הרגל יכולה לעשות פלאים. הזריזות שלו, יחד עם חוש המיקום, הולידו את אחד החלוצים הכי טובים ופוריים שראה העולם.
ועדיין, בראייה היסטורית, הוא חוסה בצילם של פלה ורונאלדו. שלושת הגביעים של "או ריי" מציבים אותו באופן טריוויאלי בחוד החנית של רשימת השחקנים הטובים בכל הזמנים, ויש מי שיטען שהזכיה ב-2002 הייתה תצוגת תכלית של חלוץ המטרה הטוב אי פעם. יכול להיות ששניהם עשו את זה יותר טוב, אבל אם יש דבר אחד בטוח, זה שהם לא עשו זאת כמו רומאריו.
ב-2005, כשהמסך כבר החל לרדת על הקריירה שלו, רומאריו קיבל מפריירה הזדמנות להיפרד מהנבחרת במשחק ידידות חגיגי נגד גוואטמלה. בדקה ה-17 הוא הבקיע ובזווית העין שלו נצצה דמעה. 36,000 האוהדים ביציעים הריעו לו כאילו שוב הביא את הגביע. גם אז איש לא העז להציב אותו באותה שורה כמו פלה, גארינצ'ה או רונאלדו, אבל על אחד השלטים נכתב: "רומאריו, האפיפיור של הכדור". הכדורגל הוא דת, כבר אמרנו?
העולם היה בידיו (gettyimages)
והוא נשאר מאחור (gettyimages)
מבחינת רוב הברזילאים, הוא לא על הפודיום ההיסטורי (gettyimages)