חלק נכבד מהכדורגל שאנחנו מכירים כיום בנוי על היסטוריה. הפרטית, העממית, הציבורית. כך למשל ברזיל בנויה על המסורת של פלה וגארינצ'ה, איטליה על זו של מיאצה וארגנטינה על פסארלה ומראדונה. גם הכדורגל הישראלי, בגזרתו הצנועה, בנוי על מסורת של שחקנים שככל הנראה מעולם לא שמעתם עליהם. דמיינו לעצמכם סיטואציה בה הנבחרת שלנו הייתה משתתפת במונדיאל הראשון, שנערך אי אז ב-1930 באורוגוואי. אולי אז כל היסטוריית הכדורגל שלנו הייתה נראית אחרת.
תאמינו או לא, המקרה הזה היה קרוב מאוד להפוך להיות נחלת המציאות. לאחר קבלת ההתאחדות הארץ-ישראלית לכדורגל לפיפ"א ב-1929, ביקשו ראשיה להירשם למהדורה הראשונה של גביע העולם, מפעל שאפתני חדש שתוכנן להתקיים באורוגוואי שנה לאחר מכן. הפדרציה הבין-לאומית ביקשה לשבור את מונופול של הוועד האולימפי על הענף וגם להפקיע קצת כוח, גם אם מבחינה תדמיתית בלבד, מבריטניה. הנבחרת, שהורכבה אז משחקנים ערבים ויהודים ששיחקו בליגה המקומית לצד תשעה שחקנים בריטים, הוקמה במידה מסוימת במטרה לשווק את השאיפות הלאומיות. חלום המדינה ההולכת ונבנית בציון קרם עור וגידים, הנבחרת הייתה אמורה לשמש כחלון הראווה שלה לעולם.
הנבחרת בביקור בקהיר (באדיבות: אשר גולדברג, אתר ההתאחדות)
הקפטנים מוחמד מוכתר וגדליהו פוקס (באדיבות: אשר גולדברג, אתר ההתאחדות)
הנבחרת ההיא לבשה חולצות לבנות ומכנסיים שחורים, האות P (Palestine) התנוססה על החזה. הסגל כלל ארבעה שחקנים ממכבי תל אביב: המגן הימני אברהם רזניק, אמרה יעקובי, הקיצוני המהיר חיים דליצקי והסקורר המצטיין מנחם חרש. ממכבי אבשלום פ"ת, עוד הרבה לפני ימי הלוזונים, הוזמן שמעון רטנר (לומיק), בוגר הכח וינה שנחשב באותם ימים לשחקן הטוב ביותר בארץ. מחשמונאים ירושלים נבחר עקיבא צוובנר (דוצי), שהצטיין בבעיטות עונשין. רוב השחקנים האנגלים הגיעו מקבוצת המשטרה הבריטית מירושלים. לפי אשר גולדברג, הנבחרת התאמנה במשך שבועיים וקיימה חמישה משחקי גיבוש נגד קבוצות אנגליות, אותן ניצחה בקלות. הכל נראה ורוד.
רק 13 נבחרות נרשמו להשתתפות בטורניר. האירופאיות תחילה סרבו לנסוע בגלל המרחק הרב שהיה עליהן לעבור והעלויות הכבדות. המארגנים חיפשו נואשות אחר משתתפות וכך גם נבחרת ארץ ישראל, או בשמה הרשמי נבחרת פלשתינה, קיבלה כרטיס חופשי. הדרך הייתה סלולה, בהתאחדות המקומית החלו לחשוב על מימון הנסיעה והאופטימיות החלה לבצבץ, אבל מעט מוקדם מדי.
בהוראה מלונדון, הבריטים החליטו להחרים את המפעל החדש של פיפ"א. הלוא מולדת הכדורגל הגאה לא תפקיר את המשחק בידיהם של צרפתים ודרום אמריקנים. בריטניה הובילה אז את המאבק לשימור החובבנות בכדורגל, מול המקצוענות שהחלה להתפשט באירופה ובעולם החדש. גם אם היינו מגיעים לאורוגוואי, כך חשבו בלונדון, זו תהיה נסיעה נטולת תחרות ומיותרת – היריבות מחוץ לממלכה פשוט לא מספיק חזקות כדי להתמודד מולנו. אליפות "אומות הבית", שכללה את אנגליה, סקוטלנד, וויילס ואירלנד, קיבלה משנה תוקף ובאה להוכיח את העליונות לה טענו הבריטים.
מה שמחייב את האומה, החליטה הממשלה בלונדון, יחייב גם את המושבות מעבר לים. הבריטים אסרו על כל הקולוניות שלהם להשתתף במשחקים, ולכן יצאו מהמשוואה אוסטרליה ונבחרות רבות אחרות. לרוע המזל, גם פלשתינה נאלצה לעבור לדום ולהישאר מחוץ לתמונה. כך למעשה טרפדו שלטונות המנדט את ההופעה ההיסטורית בגביע העולם. כך ניפצו הבריטים את חלון הראווה של השאיפות הלאומיות בארץ הקודש.
נבחרות ארץ ישראל ומצרים בצילום משותף (באדיבות: אשר גולדברג, אתר ההתאחדות)
מדור הספורט של "דואר היום". גם ב-1934 פספסנו (דואר היום)
בינתיים, הנבחרת עוד הספיקה לצאת למספר משחקי אימון במצרים, בהם נחלה תבוסות כואבות. לאחר החזרה לארץ והבשורה על איסור ההשתתפות במשחקים, פורקה הנבחרת כיוון שראשי ההתאחדות לכדורגל ביקשו להקים נבחרת עברית, כזו שתייצג באופן בלעדי את היישוב היהודי.
החלום נגוז, היעד הבא היה ההכנות למשחקי גביע העולם של 1934 באיטליה. נבחרת ארץ ישראל החדשה נרשמה למשחקים המוקדמים. החבורה הזו כבר הורכבה משחקנים יהודים בלבד והגיעה לשני משחקים מכריעים מול מצרים, אבל הובסה ונשארה בבית.
אולי בעצם לחבורה הראשונה ההיא, הנבחרת שפספסה מונדיאל בגלל שיקולים פוליטיים זרים, כן הייתה מורשת. אולי אז נטמן זרע ההיסטורי למה שאנחנו מכירים כיום. אולי ההחמצה ההיא, בימים של חובבנות, מאבקים ומתחים, יצרה DNA של נבחרות שנכשלות בניסיון להגיע למשחקים. כמה שזה קשה כיום, ולחשוב שאז היה לנו כרטיס בחינם.