ב-1980, בעיצומה של המלחמה הקרה, נבחרות ההוקי של ארה"ב ורוסיה נפגשו בחצי גמר משחקי החורף האולימפיים. האמריקנים שלחו חובבנים, אך רשמו סנסציה עם ניצחון הירואי ודרמטי על אלופי העולם, במה שכונה "הנס על הקרח". הוליווד הזדרזה לעשות מזה סרט (איך לא), ושכרה את שירותיו של השדר המקורי אל מייקלס בכדי שישחזר את קריינותו, הפעם באופן מתוסרט. רק בשורה אחת בסרט שובצה ההקלטה המקורית של מייקלס - זו שבה שאג למיקרופון בתום ההארכה מילות השראה שיהדהדו במרחב הספורטיבי לנצח: "DO YOU BELIEVE IN MIRACLES?".
יש להם קטע עם אמונה, לאמריקנים. לא רק בספורט, בהכל. מייקל ג'ורדן האמין שהוא מסוגל לעוף. ג'סי אוונס האמין שהוא מסוגל להפריך את תורת הגזע העליון של היטלר. מוחמד עלי האמין שכדי להפוך לטוב יותר, תחילה עליו להעמיד פנים שהוא הטוב ביותר. בדיוק בגלל זה יורגן קלינסמן הסתבך, כשניסה להיות ריאלי לגבי סיכויי נבחרתו במונדיאל 2014.
"אנחנו מתחזקים משנה לשנה, אנחנו לא אנדרדוג וגם לא חושבים על עצמנו כאנדרדוג", אמר המאמן הגרמני 3 ימים לפני משחק הפתיחה של היאנקיז בברזיל. העיתונאים במקום שאלו אותו את השאלה היחידה שאמריקנים יכולים לשאול מאמן לאומי: "האם אנחנו מסוגלים לזכות?". קלינסי, שכשחקן הניף את גביע העולם ב-1990 וכמאמן הגיע עם גרמניה לחצי הגמר ב-2006, גירד במצחו והשיב: "כרגע, עבורנו, לדבר על זכיה זה לא הדבר הכי ריאלי. לגבי האם זו גישה אמריקאית או לא, אתם רשאים לתקן אותי". אז הם תיקנו.
48 שעות לפני המשחק הראשון של בית הקשה מכולם, קלינסמן נשטף בגל של ביקורות. תקשורת הספורט בארה"ב תקפה אותו על ההצהרה הזו, שנוגדת את כל מה שארצם מייצגת. אמריקה פשוט נעלבה, נגעלה והתקשתה להבין איך מאמן יכול להרים ידיים עוד לפני שהתחרות יצאה לדרך. במונחים של כדורגל, כמובן שהגרמני צודק: הוא ריאלי, מודע למגבלותיו ולא רוצה לטפח ציפיות שווא. אבל בארצם של החופשיים וביתם של האמיצים, מסתבר, פשוט לא עובדים עם התבניות שאנחנו מכירים.
"כל ילד בארה"ב גדל עם האמונה שבבוא היום הוא יכול להיות נשיא המדינה או ה-MVP של הליגה, אם רק יאמין בכך", מסבירה אלכס (26), אמריקנית אוהדת הנבחרת, ומאמינה גדולה בעצמה. "לא בכדי הספר הראשון שמקבל כל ילד בן 3 שם הוא על הקטר האנדרדוג, זה עם המנטרה I THINK I CAN. אנחנו האומה שהמציאה את האנדרדוג ושמחה לחגוג את הצלחתו. סיפורי ההצלחה של אנשים שהגיעו מאשפתות צצים בכל יום, ומוכיחים שהכל אפשרי, אם מאמינים. עבורכם זו קלישאה? עבורנו זו המציאות, ובטח שתמצית הרוח הספורטיבית. ולא חשוב באיזה ענף".
עולם הספורט האמריקאי מושפע מאוד מעולם הקולנוע. אי אפשר לגעת בנקודה הזו מבלי להיות דביק, אבל בעיניים אמריקאיות, מה שקורה בחדר ההלבשה של הספרס/רייבנס/קאבס/ריינג'רס לצורך העניין, זהה לחלוטין להתרחשויות בחדר ההלבשה של דנזל וושינגטון בסרט "לזכור את הטיטאנים", או בזה של אל פאצ'ינו ב"יום ראשון הגדול". כשקלינסמן אומר "אנחנו לא יכולים לזכות", עבור האוהדים שלו זו בגידה בדיוק כמו זאת של אדריאן, כשאמרה לרוקי: "הוא הולך להרוג אותך".
המסר בחדר ההלבשה. לא נורמלי
חולמים בגדול
מאמינים, כי רק ככה אפשר
בצל משבר האמונה הזה, במונדיאל ה-11 בתולדותיה והשישי ברציפות, חיכה לארצות הברית סיפתח מול הנבחרת שסיימה עבורה את שני המונדיאלים האחרונים - גאנה. ב-2006 הכוכבים השחורים ניצחו את האמריקנים במחזור האחרון של הבתים ומנעו מהם העפלה, ב-2010 עשו זאת בשמינית הגמר. כעת, עוד לפני המפגשים מול פורטוגל וגרמניה, ניצחון היה הכרחי, ולו בשביל שיוכלו להמשיך להאמין.
ארה"ב השקיעה מאמץ פיזי וטקטי עצום והתקרבה לניצחון קריטי, לפני שאנדרה אייוו איים להוריד הכל לטמיון כשאיזן ל-1:1. אלא שאז, כמו בתסריט הוליוודי, הגרמני הפרקטי נזכר להידבק באמונה העיוורת. במקום לבשר לו על ריח מהפך גנאי שמתקרב, השוויון החדיר במאמן פרץ אמונה. במקום להישבר, קלינסי החל לצעוק לשחקניו: "תמשיכו כרגיל, הכל הולך לפי התכנית. תוך כמה דקות תגיע ההזדמנות שלנו להבקיע שוב". הסוף ידוע: ארה"ב ניצחה 1:2 בסיום שהוליווד לא הייתה מנסחת טוב יותר (משער של הבלם המחליף), התגברה על השדים מהעבר וקלינסמן למד על בשרו משהו על הרוח האמריקאית.
המשוכה הבאה, פורטוגל בקרב ישיר על העליה, היא הרבה יותר גבוהה. אבל אחרי שהגענו עד כאן, הפאנץ' ברור: הבדלי הרמות לא משנים כבר. בכוונה גם לא נכללות בטקסט הזה תחזיות או סקירה לעומק הנבחרת של הדוד סם. עם שחקנים מנוסים וקרי רוח, עם סגל שרובו מגיע מהליגות הבכירות באירופה ועם נבחרת באמת טובה שאיש באירופה לא סופר - לסוכני ההימורים אין טעם לנתח את סיכויי המשחק הבא של ארה"ב בכלים מקצועיים. הוא גם ככה לא יוכרע בכאלה.