מי חשב בכלל ב-23/6/2006, ערב המשחקים האחרון של שלב הבתים, בו נבחרת צרפת הייתה זקוקה לניצחון על טוגו על מנת להעפיל לשלב הנוק-אאוט, שנהיה באותו יום ראשון, 9/7/2006, במעמד הגמר במשחק מול נבחרת איטליה?
התפאורה באצטדיון האולימפי בברלין הייתה מושלמת: הרכב חלומות שכולל את ליליאן טוראם, פטריק ויירה, זינדין זידאן ותיירי הנרי יחד עם נשיא הרפובליקה, ז'אק שיראק, אשר התמקם ביציע הכבוד. אני באותו זמן התמקתי בפאב בכיכר החתולות בירושלים, בתקווה שאוכל לקבל בירה קרה למרות שעדיין לא מלאו לי 18 שנה.
יצאנו לדרך: האדם היחיד בעולם שראה את ה-"פאננקה" של זידאן עוברת את הקו, היה הוא עצמו. השחקן היחיד בהיסטוריית המשחק שמסוגל להדביק את הכדור למשקוף ופנימה בפנדל בגמר המונדיאל. ארסן ונגר, ממרומי עמדת הפרשן, טען אז בנחרצות "כדי לבצע את המהלך הזה אתה צריך להיות הבן אדם השליו בעולם". הדקות חלפו, מרקו מטראצי השווה, נכנסים להארכה, והברמנית החביבה את התעודה לא ביקשה.
כשהבחנתי בהתקהלות מיותרת סביב שחקן איטלקי שרוע על הדשא ידעתי שמשהו לא טוב מתרחש בברלין. "או זינדין, או זינדין... לא כך, לא כך זינדין... אוי לא, רק לא זה. לא היום, לא כעת, לא אחרי כל מה שעשית... איייי איייי איייי, אוי לא זינדין". בקול שבור, המחיש שדר תחנת הטלוויזיה הצרפתית TFI, תיירי גילארדי, את תחושת ההלם שפקדה את כולם.
לא יהיה עוד מלבדו (gettyimages)
זיזו נתן וזיזו לקח (gettyimages)
בזמן הצעידה המפורסמת, במשחקו האחרון בקריירה, לעבר חדרי ההלבשה, כאשר הגביע המוזהב ניצב מימינו, גילארדי כבר היה עם קול חנוק בגרונו: "זו הפעם האחרונה, זו הפעם האחרונה. הוא הגשים את חלומותינו, הוא העניק לנו רגעי אושר... אך כעת כולנו עם דמעות".
עוד לפני בעיטת העונשין הראשונה של אנדראה פירלו הכל כבר היה ידוע מראש. הרי לא הגיוני שתצליח לגבור על האיטלקים בקרב הזה ללא הנשק החזק ביותר שיש לך בארסנל.
בעודי ממתין בתחנת האוטובוס לקו 17 שיחזיר אותי הביתה (הייתי בתהליכי הוצאת הרישיון) עם תחושת ריקנות קשה לעיכול, התחלתי להריץ בראשי את כל הרגעים של גיבור ילדותי, אך בעיקר התחלתי להפנים שסוף כזה שמור באמת אך ורק לאגדות. Merci Zizou
צרפת מעולם לא התאוששה מזה (gettyimages)
מי חלם בכלל על גמר באותה שנה? (gettyimages)
והיה גם צד מנצח. האיטלקים חוגגים (gettyimages)