הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

צליל צורם: ארגנטינה השבורה מחפשת זהות

הבעיות נערמות ושוב הכל על כתפיו של מסי. יספיק מול קטאר?

אלכס רייכמן  23.06.19 - 14:28
תחילת כתבה

Don’t cry for me Argentina….

נראה שהכותרת של אחרי המשחק מול קטאר כבר מוכנה בבתי הדפוס. הסכינים הושחזו, הצוואר של מסי, אגוארו, די מריה ושאר הוותיקים כבר על הגיליוטינה. האווירה במחנה הארגנטינאי לא קלה. יש המון מתח. עד אתמול בלילה, המתח היה גדול יותר כי בשביל לסיים במקום השלישי בבית, ארגנטינה היתה תלוייה גם בתוצאות של היריבות. אבל אז הגיע ברזיל, כבשה חמישייה לרשת של פרו, וכרגע הכל ברגליים של מסי ושות'. ניצחון מינימלי על קאטר, והאלביסלסטה בשלב הבא.

לפני שנה ארגנטינה היתה במצב דומה במונדיאל. אחרי התיקו מול איסלנד והתבוסה לקרואטיה, רק ניצחון מול ניגריה היה נותן את הכרטיס לשלב הבא. מסי הופיע, מרקום רוחו השלים, ואחר באה צרפת להזכיר לארגנטינה שניסים קורים פעם בדור, וזה דור נטול ניסים, נטול קסם ונטול כדורגל. הביקורת, כרגיל, מופנת למסי וחבריו שמציגים עונה מטורפת באירופה, אבל כלום ושום דבר במדי הנבחרת.

סרחיו אגוארו זכה בטרבל עם סיטי, וסיים כמלך השערים שלה, מסי קטף את נעל הזהב, די מריה חזר לנבחרת אחרי עונה טובה בפריס. שלושתם, יחד עם לאוטרו מרטינז (שמשחק באינטר) ומטיאס סוארס, שווים ביחד שער אחד בפנדל מפוקפק, שהגיע בזכות ה-VAR. זו המציאות של ארגנטינה. חוסר יכולת למצוא את הרשת של היריבה. אבל זו רק חלק מהבעיה של הנבחרת.

ארגנטינה שבורה. אין מנהיגות, על המגרש ומחוצה לו. שחקני ההגנה לא מתופקדים נכון, שחקני הקישור יוצרים מבנה טקטי שגוי, והחלק הקידמי נותר מנותק. מספיק לצופף שחקנים סביב מסי בשביל לשתק את הנבחרת. מלבד מהפנדל שלקח (שאם היה נכנס בכלל לא היינו במצב לדבר כרגע על עלייה לשלב הבא), השוער ארמאני לא נותן שקט במשחק הרגליים. הבלמים, אוטמנדי ופאסלה נראים לא מתואמים ומשחקים רחוק אחד מהשני. קל מאוד ללחוץ את ארגנטינה. קולומביה המחישה את זה מצוין, כאשר שחקני ארגנטינה פשוט הרחיקו שוב ושוב לכיוונו של אגוארו, שנראה חסר אונים מול הבלמים הגבוהים והחסונים. הקישור סטטי, לא מחובר וחוץ מכמה דקות טובות של דה פול ושל לו-צ'לסו, לא ראינו כלום.

אבל הבעיה הגדולה ביותר, חוסר האונים הגדול ביותר, נמצא על הספסל. אין מאמן, אין סמכות, אין אחד שחושב ומספק כלים ותמיכה לקבוצה. כל חילוף שליאונל סקלוני עשה היה תמוה יותר ויותר. השחקנים מסתובבים אבודים על המגרש. השבוע שמעתי כל כך הרבה פעמים את המשפט "אבל הם שחקנים מקצוענים, הם לא יודעים מה צריך לעשות, איך לעמוד?". התשובה שלי תמיד זהה. תן לי את 50 נגני התזמורת הטובים בעולם, תן להם תווים, תן להם יצירה שהם כבר ניגנו מיליון פעם. בלי מנצח, התזמורת לא תתפקד.

זה לא משנה כמה פעמים ננגן מוצארט, בטהובן או שוברט, זה לא משנה כמה פעמים ננגן את אותו קטע, אם לא יהיה מי שיעשה סדר, מה שנשמע זו תזמורת מזייפת. עיין ערך, נבחרת ארגנטינה. תזמורת חורקת, תקועה, של נגנים טובים ונגנים מצויינים, שפשוט אין מישהו שמחבר את כולם ביחד. בכל פעם שמסי יוצא לנגן סולו, כולם עומדים ומסתכלים. הכדור פשוט לא חוזר אליו, או מגיע בזווית ובמקום הלא נכון. אז אפשר להצליח עם קטע סולו פה ושם (מראדונה מזכיר את זה למסי כל יום), אבל בסופו של יום צריך הרמוניה בין ההגנה, לקישור להתקפה. צריך מנצח, כי התזמורת של ארגנטינה בדרך הביתה.

אז מה מצפה לנו מול קטאר? לפי הדיווחים בתקשורת בארגנטינה, הנבחרת תשחק עם שני חלוצים לפני מסי, אגוארו ולאוטרו מרטינז. זה יאפשר לקון לרדת לקבל כדור מעמדת החלוץ המדומה, כמו שהוא כל כך אוהב, ולמרטינז להיכנס לרחבה. זה אמור להוריד ממסי קצת לחץ. הדילמה הגדולה היא בקישור. עד עכשיו מבנה עם שני קשרים אחוריים יצר חור ענק במרכז המגרש. קולומביה עשתה מזה מטעמים. פרדס ולו-צ'לסו אמורים לשחק באמצע. השחקן השלישי, תעלומה. אולי הגיע תורו של "אל הואבו" אקוניה. למרות שדה פול נראה עם סיכויים טובים יותר לעלות בהרכב הסופר התקפי של האלביסלסטה.

מאחורה, הבלגן חוגג. פאסלה חלש ואמור להפסיד את מקומו לפוייט (שחקן טוטנהאם). אוטמנדי מפוזר, טגליאפיקו לא מוצא את הקו והסגירה שלו לוקה בחסר, ובצד השני גם סרביה וגם קסקו (שאמור לפתוח), לא מוצאים את עצמם. לפי מקורות בארגנטינה, ההרכב אמור לכלול את ארמני, קסקו, פאסלה או פוייט, אוטמנדי וטגליאפיקו, פרדס, לו-צ'לסו, דה פול, מסי, מרטינז ואגוארו. הרכב התקפי, שאפתני וניסיוני. ה-11 האלו מעולם לא שיחקו ביחד. אגב, ככה נראה כל משחק של ארגנטינה. עוד ניסוי כלים, עוד התנפצות מול הקיר.....או שהפעם נראה התפוצצות מול השער?

אם מסתכלים על שאר הנבחרות החזקות ביבשת הדרומית, רואים קבוצה, המשכיות, עמוד שידרה, דרך. ברזיל עמוסת הכישרונות המשיכה עם טיטה אחרי המונדיאל. יש עמוד שדרה ברור לנבחרת ושילוב בין צעירים לוותיקים. אורוגואי (הפייבוריטית בעיניי) עם הרכב מאוזן, שמשחק ביחד כבר מיליון שנים. אותו מאמן, אותה דרך. צ'ילה, יחידה מגובשת אחת, הרכב מאוזן, דור הזהב של עם מטרה ברורה: לזכות בתואר שלישי רצוף. איפה הם ואיפה ארגנטינה?

פעם הייתי אומר שיש לנו את מסי. היום זה ממש לא אמור להספיק. אם לא יקומו הצעירים, הצוות המסייע, אלה שדורשים במה, וינגנו כולם ביחד, ייצרו את ההרמוניה המתבקשת, ארגנטינה תחזור הביתה לחשבון נפש (שמתבקש בכל מקרה) וכנראה שאחד מגדולי השחקנים ששיחקו את המשחק הזה, ייפרד, שוב, ללא תואר ועם הראש בין הידיים.

בהצלחה פרעוש