לפני כמה ימים, לכבוד יום הכיפורים, העליתי כאן טקסט שמנסה להציע סדרת צעדים – שאם אנחנו, כמדינה, חברה ותרבות, נלך בהם, אולי יום אחד עוד יהיה כאן ספורט. ספורט אמיתי, שורשי. שנהיה מדינה עם תרבות ספורט כמו הרבה מאוד מדינות אחרות שאנחנו מתקנאים בהן. הטקסט ההוא נכתב, כמובן, מתוך הקביעה שאין כאן ספורט. שאין כאן תרבות ספורט. נראה שעל זה אין ויכוח.
אחד הסממנים הבולטים לכך שאין כאן תרבות ספורט בריאה ושכחברה, כמדינה, אנחנו לא מבינים את המהות האמיתית של ספורט נוגע לעניין התרבות המוטורית – והוא שבישראל, משום מה, נהיגת מרוצים ונהיגה בטוחה נתפשים כשני דברים מנוגדים לגמרי.
אתם יכולים לשאול קצת מסביבכם, ואתם יכולים כמובן להסתכל על איך ממשלת ישראל התייחסה לנושא לאורך עשרות שנים. במדינה שלנו נהיגת מרוצים היא פראית ומסוכנת, תחביב של מטורפים או של ערסים חולי מהירות שלא אכפת להם מחיי אדם. חבורה של גברים ילדותיים שצריך לרסן.
(במאמר מוסגר: זה קצת מזכיר את איך שהממשלה והחברה באנגליה התייחסו לאוהדי כדורגל בעיקר בשנות השמונים. ההתייחסות, הממשלתית, המשטרתית והתקשורתית בעיקר, אבל אלא כמובן השפיעו מאוד על דעת הקהל, הייתה כאל עדרי חוליגנים שכל הזמן צריך לעשות הכל כדי לשמור בכלובים ולדאוג שההתפרצות הבאה שבוא תבוא תהיה כמה שפחות הרסנית. התייחסות כזו הולידה מעגל רשע בבחינת "נבואה שמגשימה את עצמה" ועודדה עלייה באלימות מצד אוהדי כדורגל, שמצידה הצדיקה את היחס לאוהדים כאל חוליגנים. כשמתייחסים אליך כבר כעבריין, הדרך שלך להתנהג כעבריין מתקצרת נורא. וכך גם בישראל התפתח מגזר תרבותי קטן של אנשים שמטורפים על נהיגת מרוצים. רק שכל השנים הם נאלצו לקיים את המרוצים שלהם בשדות, בכבישים מרוחקים, ובמחתרת. כעבריינים – כי החוק קבע שהם עבריינים. אז מה הפלא שיש אנשים שקושרים בין עבריינות לבין נהיגת מרוצים?)
וכל זה קורה כאשר בכל מקום מתוקן בעולם המשוואה הזו לא קיימת. נהיגת מרוצים ונהיגה בטוחה, שבישראל אוהבים לשים ביניהן סימן "לא שווה", נמצאות באותו צד של המשוואה. התובנה הבסיסית שאין עליה מחלוקת כלל ועיקר היא שנהיגת מרוצים מעודדת נהיגה בטוחה.
ראיתם פעם איך נהג מרוצים מתכונן למרוץ? הוא הולך ברגל על המסלול שהוא אמור לנהוג בו. הוא יושב בחדר ועובר תדריך מקצועי. הוא עובר תדריך בטיחות. הוא שם קסדה. הוא חוגר את עצמו. לרוב פעמיים. במלים אחרות – הוא נוקט בסדרה של אמצעי זהירות ובטיחות. מעבר לכך, נהגי מרוצים למדו והתמקצעו בשלל מקרי קיצון שעלולים להתפתח בזמן נהיגה והם יודעים כיצד לצאת מהם במינימום נזק. הם מחושבים ושומרים על קור רוח כשהרכב יוצא מכלל שליטה, כשנהגים אחרים סביבם מבצעים טעות, כשיש מכשולים על הדרך. הם נוהגים בכל כך הרבה ביטחון עצמי ושליטה, מה שגורם להם להגיב באחוז מאוד גבוה מהמקרים בצורה הכי נכונה שאפשר למה שקורה על המסלול, כך שגם במקרי קיצון הסכנה לחייהם ולחיי הסובבים אותם תהיה מינימלית.
מה מכל הדברים שכתובים כאן לא עולה בקנה אחד עם נהיגה בטוחה? נסו לדמיין לרגע עולם משוגע בו כולם – כולנו – לא נכנסים לרכב אפילו לנסיעה לסופרמרקט בלי שאנחנו עושים את כל הדברים שנהגי מרוץ עושים. תמיד עם קסדה, תמיד חגורים, אף פעם לא מתעסקים בדברים אחרים בזמן הנהיגה (טלפונים, רדיו). תמיד עוברים תדריך בטיחות. תמיד מכירים בעל פה את המסלול, אף פעם לא צריכים להקשיב ל-GPS. דמיינו שכולנו נהגים כל כך מנוסים ומלומדים שכולנו יודעים איך לרסן את הרכב אם הוא מחליק פתאום על הכביש או איך לחמוק כראוי ממכשול כלשהו שמוצב לפנינו. דמיינו שכולנו היינו נותנים כל כך הרבה כבוד לרכב, לנהיגה ולדרך. איך אז היו נראים הכבישים שלנו? מה אז היה קורה למספר תאונות הדרכים בישראל?ביום חמישי נכחתי בהשקה של אירוע מיוחד במינו של פורמולה ישראל. בעוד קצת פחות מחודשיים יתקיים באילת מרוץ פורמולה-רנו, המשך ישיר למרוץ ההיסטורי שנערך שם בשנה שעברה, והאנשים של פורמולה ישראל ושל מ.מ.ס.י (נציגת ה-FIA בישראל) מאפשרים לנהגים מן השורה להגשים חלום ולהשתתף במרוץ באילת, ולנהוג שם על אחת ממכוניות הפורמולה-רנו שיגיעו לישראל.
לטובת העניין המארגנים הרימו בחניון של אצטדיון המושבה שני מסלולים קצרים ומאתגרים. הם הביאו כמה מכוניות סקודה פאביה ספורטיביות והם נותנים לכם, לכולם, אפשרות להירשם (בתשלום) ולנהוג ברכבים האלה, במסלולים שהם הקימו – תחת כל כללי וצעדי הבטיחות הדרושים. 100 הנהגים שייקבעו את הזמנים הכי טובים לאורך השבועות הקרובים ירדו לאילת, שם יעברו קורס של נהיגה מתקדמת ויקבלו רישיון נהיגה ספורטיבית. העשרה הטובים ביותר, שירשימו את המומחים שיגיעו מצרפת, יזכו להתחרות במרוץ ב-21/12.
עצם העובדה שנהגים מן השורה, ללא כל ניסיון בנהיגת מרוצים וללא ההשקעה הכספית העוצמה שבדרך כלל נדרשת כדי להפוך לנהג מרוצים, יוכלו להשתתף במרוץ – היא חסרת תקדים בעולם. מדובר במבנה ייחודי לפורמולה ישראל. וזה בדיוק המבנה המושלם כדי להתמודד עם הבעיה של התרבות הספורטיבית והמוטורית בישראל.
חשוב להבין, האירוע בחניון של אצטדיון המושבה מאורגן כהפנינג לכל המשפחה עם אוהל רישום שמספק מפלט מהשמש עם כיבוד ושתייה ומאווררים גדולים, עם טריבונה בה אפשר לשבת ולעודד, עם מוסיקה ברקע. ואין דבר שישמח את המארגנים יותר מאשר לראות צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, זוגות ומשפחות מגיעים, נרשמים, נהנים מהאווירה, ומעודדים מהטריבונה בזמן שאבא ואמא או אח מול אחות מתחרים זה מול זה בנהיגת מרוצים. הרי בישראל יש בעיה עם התדמית של ספורט מוטורי, המונח "תרבות מוטורית" רק יוצא מהמחשכים, ואירועים כאלה יעזרו להטמיע את כל מה שטוב בתרבות המוטורית בתרבות הישראלית. משפחה שתבוא ותעודד את ההורים או את האחים תעבור חוויה חיובית מאוד, ותפיץ את בשורת התרבות המוטורית בסביבה שלה. זו התחלה מבורכת.
מי שקרא את המאמר שלי כאן מיום כיפור יכול היה לקבל אולי את התחושה שאנחנו רחוקים, רחוקים מדי, מהסיכוי שיום אחד תושרש כאן תרבות ספורט בריאה. מה שמרחיק אותנו מהיום הזה זו קודם כל הצמרת של הספורט בישראל – ממבנה המרכזים דרך האנשים שעומדים בראש הספורט ועד חלוקת התקציבים הממשלתית. אבל למטה, ברמת השטח, ישנם אינספור אנשים טובים שעושים דברים נכונים, שיכולים להניע את התהליך בכיוון הנכון, ככה שיום אחד, כשהצמרת תנשור, השורשים יהיו מוכנים להצמיח עלים חדשים ויפים. ההבנה שטיפוח נהיגת מרוצים תוליד תרבות נהיגה בריאה שתגיע גם לכבישי ישראל היא צעד בכיוון הנכון. אל תפחדו לקחת אותו.