ניתוח הכרעת הדין בעניינו של אלי טביב מלמד שהנימוק המרכזי להרשעתו, הוא האמון שבית המשפט נתן לעדותו של הנער שהתלונן שהותקף. האופן שבו הנער העיד והראיות הנוספות שחיזקו את עדותו, יחד עם העובדה שהשופט לא האמין לגרסתם של טביב והמאבטח לגבי התקיפה - הביאו את שופטי ביהמ"ש לפסוק כפי שפסקו.
בנוסף, בית המשפט שוכנע שסרט האבטחה שבו תועדה התקיפה, נמחק בדיעבד על ידי טביב או מישהו מטעמו - וזאת בכוונה לשבש את החקירה ולהשמיד ראיה. במצב זה, הסיכוי להצלחתו של ערעור על הכרעת הדין הוא קטן מאד, שלא לאמר אפסי.
טביב, אמנם טוען לחפותו גם היום - וזו כמובן זכותו - אבל להמשך ההכחשה ולחוסר החרטה על המעשים תהיה השלכה לרעה מבחינתו על העונש שיגזור עליו בית המשפט השלום. לא פחות חשוב מכך, המשך ההכחשה תביא לצעדים שיינקטו כנגדו על ידי בית הדין העליון של התאחדות, בכל הנוגע לאפשרותו להמשיך ולהחזיק בבעלות על בית"ר ירושלים, שהרי אם "מודה ועוזב - ירוחם" אז "לא מודה ולא עוזב - לא ירוחם".
במידה רבה, טביב עלול לצאת קרח מכל הכיוונים: גם סבל קשות מאוהדי הפועל ת"א שמיררו את חייו באופן בלתי נסבל, וגם יהיה היחיד שייענש בסופו של יום. בנקודת הזמן הזו, טביב צריך לעשות הערכה מחדש של מצבו, של הסיכויים והסיכונים, ולבחור את האפשרות הרעה הפחות מבין כל האפשרויות הפתוחות לפניו. זאת שתשאיר לו פתח להמשיך ולהחזיק בבית"ר, במידה שהוא לא מאס בכך לחלוטין.