יש עוד תקווה: הערב בו כולנו חזרנו להאמין

במשך קיץ שלם האדמה בערה ושרפה לנו עוד פיסת אופטימיות מהנשמה, אבל דווקא בקור של וסרמיל היה אפשר להאמין שוב. בזכות אליניב ברדה, הקארמה שהתהפכה והתחרות שנפתחה. בועטת בעקב על משחק שראוי להיקרא משחק העונה

קרין שביט  30.09.14 - 11:00
אחחח, איזה ערב (צילום: אלן שיבר)
אחחח, איזה ערב (צילום: אלן שיבר)
תחילת כתבה

"תסלחי לי", פנה אלי בחור צעיר שהוציא את התינוק לטיול, "אני נורא מבולבל, מה השעה?". "כמעט 19:00", עניתי. "אוף, החושך יורד מוקדם. רק עוד חצי שנה יחזור האור". תמיד זה קורה לקראת יום כיפור. האוויר מתערבל מרוב תפילות, רוחות סתוויות מנקות את הגרון ונראה שבכל רגע יירדו כמה טיפות מהשמיים וינקו את החול מהרגליים. כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב, האדמה בערה ושרפה לנו עוד פיסת אופטימיות מהנשמה. המלחמה בדרום התישה ורמסה כל פינה של חסד. ודווקא אמש, בקור הזה של חודש תשרי בווסרמיל, בשקט-בשקט, בין כל היציעים הומי האדם, בתוך המהומה והרעש, השירים והאמוציות, התחילה לבצבץ קטנטונת, ראשונית ואלמונית - תקווה.

בעליית השחקנים החליטו לשים את השיר "you'll never walk alone" הליברפולי. הצבע הוא אותו צבע, המיקום בתום העונה שעברה הוא אותו המיקום, והג'רארד הוא אותו ברדה. רק בדקה ה-88 נגלה מה קרה שם ועדיין לא נשכיל להבין. סוג של נס, פלא של הטבע. סגירת מעגל. אליניב ברדה, האיש שהפריח את הנגב לראשונה מאז בן גוריון, כבש שלושער מול מכבי ת"א ועשה לצהובים את מה שערן זהבי עשה להפועל ת"א אשתקד. בלי פיו פיו, בלי השתקת יציעים, בלי אגו, בלי התגרויות מיותרות. הוא והם. וזהו. אחרי 7 חודשי בצורת, אחרי שב"ש נכשלה באירופה, אחרי שכבר היו שגמרו לה את העונה עוד לפני שנפתחה, בא הקפטן והרים עוגן, פתח מפרש, לקח אזימוט, והוביל את הספינה לכף התקווה הטובה.

הדרבי של קורסיקה
בזמן שאלפי אוהדים מסביב קוראים ושורקים, דווקא ביציע העיתונאים נערך הקלאסיקו האמיתי. הצוות הטכני של מכבי, כמו בכל משחק, מצלם בווידאו ומיד מנתח את המהלכים. בבאר שבע, עמדת השידור קטנה מדי והצוות הטכני ישב ביציע העיתונאים כשהמצלמה מסתירה לשורה האחרונה ביציע. למרות בקשותיו של אוהד באר-שבעי שהצלם יוריד את המצלמה, במכבי סירבו ולאט החל להתלקח ויכוח קולני, על סף האלים. הבאר-שבעי הרים את קולו, המכביסטים התעלמו עד שהגיעה האבטחה והוציאה את האוהד. רציתם משחק עונה? הנה הוא. באר שבע פוגשת את מכבי. המכשור והמחשוב מול האמוציות והסערה. אוהדי בוקה וריבר מקנאים.

"תפסיקו לקרוא לזה משחק עונה", אמר מישהו במערכת בבוקר, "זה רק המחזור השלישי. זה לא משחק עונה". במדינת ספורט שבה קוראים למשחק בין אליצור רמלה לרמת השרון "קלאסיקו", מותר לקרוא למפגש בין האלופה לסגניתה "משחק עונה". תודה לאל, הוא גם ענה על הציפיות. 

בכניסה לעיר אפשר להבחין בכמה גושי בטון שבעוד שנה בערך יהפכו לאצטדיון החדש. אם אפשר, צריך לעבור על וסרמיל עם D9. לאף קבוצה ביקום לא מגיע מגרש כל כך מיושן, רעוע, בנוי רע לתפארת, מרוחק מהאוהדים, אפור עם כר דשא שנראה כמו מסלול מירוצי סוסים בתום המשחק. ועדיין, זה אחד היתרונות של ב"ש מול קבוצה כמו מכבי ת"א שבונה על מסירות קצרות על הקרקע. הנעת הכדור הסתרבלה והקבוצה של אלישע לוי הצליחה שוב ושוב להפתיע את הצהובים במתפרצות. כלי נשק כמעט יחיד כרגע.

מחליפים קארמות
במשחק הזה התגשמו כל ההפכים. זו שהייתה במומנטום ספגה, זה שהלך לאחור כבש, זו שלחצה נלחצה וזו שאיש לא יאמין שתחזור אחרי ה-2:2 בדקה ה-86, ניצחה דקה לאחר מכן. אומרים שלמאמן בכדורגל אין הרבה השפעה על המשחק, אבל דווקא אתמול, שני המאמנים עשו חילופים ששינו את התמונה.

אלישע לוי הפתיע עם חילוף התקפי דווקא בדקות בהן הקבוצה שלו נראיתה כמו מי שרק מחכה לספוג. רועי גורדנה האגרסיבי יצא לטובת החלוץ שלומי ארבייטמן הפצוע, שאת רוב ההופעה אמש נתן על גבי הפרוספקטים שהונחו על המושבים. הוא עדיין בספק למשחק, אגב. זה היה הרגע בו באר שבע ניצחה את המשחק. זה לא החילוף עצמו, כמו המסר שלוי העביר לחניכיו. הוא רצה לנצח, והוא הצליח. ב"ש עשתה למכבי מכבי, ועכשיו תוסיפו לזה את מאור מליקסון.

גם פאקו רצה לנצח, אבל רגע אחרי שהוציא את קרלוס גארסיה, אחד הבלמים הכי טובים פה, הוא ספג. זה היה הימור מסוכן, אבל את המטרה צריך להעריך. "רציתי להכניס שחקן התקפה כדי שנכבוש", הסביר לאחר מכן. הפעם זה נכשל, אבל יום יבוא והחילוף הזה יעבוד ואז הוא יהיה גאון.

איך שלא נסובב את זה, מכבי היא עדיין הקבוצה החזקה בארץ, יש לה כלים שאין ליתר הקבוצות, וגם עדן בן בסט יגיע אל הנחלה בסופו של דבר, אבל המשחק הזה פתח לכולם את הצ'אקרות. האלופה פגיעה, הסגנית עוקצת וזה לא רק כדורגל מצוין, מותח ודרמטי, זה לא רק זהבי וזהבי וזהבי. ברדה הזכיר לכולם שיש פה כמה ווינרים שהכריעו עולמות עוד לפני שזהבי הניף חולצות על הגדרות בטדי. בשונה מאשתקד, שום דבר העונה לא סגור מראש, הפערים הצטמצמו, התחרות פתוחה לכולן והענף הזה עוד עלול להשתפר וזה נהדר. זה נותן תקווה.