ההשעיה של בן צעירי מסגל בני יהודה הקפיצה אותי מהכורסא. שערורייתי, מקומם, מרתיח, ובעיקר – לא חוקי. לירוי צעירי הוא שחקן עבר של בני יהודה שנמצא עמה בסכסוך כספי. בן צעירי הוא שחקן בני יהודה שאין לו שום קשר לסכסוך הנ"ל, למעט העובדה שגם הוא וגם לירוי נולדו לאותם הורים. הרחקתו מהסגל של צעירי ג'וניור אמורה לשמש אבן בוחן להמשך התנהלותו של הכדורגל הישראלי.
האמת שכבר בשבוע שעבר זה הכה בי. הנה זה חוזר על עצמו, זיהיתי את הדפוס החוזר כשדיברו על הצ'קים של אלי כהן בסכנין. אין השבוע, תבוא שבוע הבא. ככה זה אצלנו, משכונת התקווה נשארה רק שכונה. מי שיעז לתבוע אף קבוצה לא תיגע בו יותר. זה נכון גם לגבי שחקנים שלא רוצים להאריך חוזה, לעבור לקבוצה אחרת, או שסתם לא מתחשק יותר להנהלה שיהיו יותר בקבוצה. שיעלו ליציע עד שיבינו מי פה הבוס.
צעירי ביציע. שערורייה (אלן שיבר)
על גבול הסחיטה (דמאיו)
מדינת ישראל היא מדינת חוק. שחקני כדורגל הם בראש ובראשונה עובדים של הקבוצה. מועסקים בחוזה. התנאי הבסיסי ביותר ביחסי עובד-מעביד הוא תשלום תמורה. טוב יעשו קברניטי בני יהודה אם ייגשו עוד היום לבן צעירי במחילה ותחינה על מנת שלא יגיש נגדם תביעה על השעייתו הבלתי חוקית בעליל. איתו צריכים לגשת יד ביד כל השחקנים, המאמנים ואנשי הסגל שלא קיבלו משכורות בול על הדקה. תביעה אזרחית. אם בתי הדין של ההתאחדות לא נותנים מענה, שבית המשפט ייתן. לא עוד אזהרות, קנסות וטרוניות לבקרה התקציבית. תביעת הלנת שכר לבית הדין לעבודה ומבחינתי שקבוצות תקרוסנה על ימין ועל שמאל עד שתישארנה רק הקבוצות שמתנהלות נכון, בהגינות ובעיקר - באופן חוקי.
ז'אן-מארק בוסמן הוא כדורגלן עבר בלגי, שעם תום החוזה ביקש לעבור לקבוצת דנקרק הצרפתית. באותה תקופה, שחקנים היו סוג של רכוש של המועדון ולא היו רשאים לעזוב אלא בהסכמתו, אשר בעבורה ציפה המועדון לקבל פיצוי כספי, כמובן, ודנקרק לא הייתה מוכנה לשלם לקבוצתו לייז' את הסכום שביקשה. פעמים רבות נהגו מועדונים לדרוש מחיר מופרז במכוון או פשוט סרבו לשחרר את השחקן, שהיה חסר אונים ונאלץ להישאר בקבוצתו ולהסתפק במשכורתו הקיימת. אלא שבוסמן, בניגוד אלינו, לא פראייר. הוא פנה לבית הדין האירופי לצדק שחייב את מוסדות הכדורגל ביבשת לבטל את התקנות הלא חוקיות. עד פסק הדין איבד בוסמן חמש שנים יקרות מהקריירה ונאלץ לפרוש לאחר תקופה קצרה בליגה השלישית בבלגיה, אבל תרומתו לכדורגל העולמי חסרת תקדים.
הספורט הישראלי מתנהל ממקום של פחד, של שכונה. וכיאה לכל שכונה שמכבדת את עצמה, קיימים גם הבריונים. אלה שעושים מה שעולה על רוחם כי מי יעז להתעסק איתם. מנהלי הכדורגל הישראלי, לא כולם כמובן, מסתובבים כאילו היו סריסים בחצר המלך פרעה. אתה מושעה, אין משכורות החודש, תעלה ליציע עד שאתה חותם על חוזה לשנה הבאה. עד שלא תהא תנועה חדה של שחקנים בכיוון בית המשפט, ימשיכו אותם בעלי-בית להסתובב בחזה נפוח ולעשות בכדורגל שלנו כבשלהם. לפגוע ולעיתים אף לחרב קריירה של שחקן בשל גחמותיהם הפרטיות. מי יהיה הבוסמן הישראלי שיעלה על נס את תחושת הצדק ויסלול דרך חדשה לכדורגל שלנו? הוא לא צריך להיות לבד, רק הראשון שסודק את הסכר. וכמו שאמר לנו אחד המאמנים בהיותי שחקן כדור-יד צעיר - שכששחקן אחד מפוצץ, הוא מקבל אדום. כשכולם מפוצצים, זה נקרא משחק אגרסיבי.