מבחן בגרות: על הצומת הקריטי של באר שבע

ההתמודדות עם הצלחה קשה יותר מעם כישלון, האדומים יעמוד בלחץ?

יניב בן חקון  27.01.17 - 17:12
תחילת כתבה

את העונה ההיא, אף חובב כדורגל לא יישכח. האדומים יזכרו אותה בעיקר כמי שהיו שותפים לאחת המהפכות הגדולות שידע הכדורגל הישראלי, הצהובים יזכרו אותה כטראומה לכל החיים, והירוקים יזכרו אותה כהישג הגדול הראשון שלהם, שהגיע אחרי סיום מדהים והניע את כל השושלת.

  • יום שבת ב-18:15: הפועל ב"ש מול קרית שמונה

אף אחד בבירה לא חשב באמצע העונה, ולמען האמת גם לא בכרמל, שמכבי חיפה תהווה איום על התואר ההיסטורי של בית"ר. 13 נקודות הפרש בין המוליכה הגאה לבין חניכיו של שלמה שרף, שדשדשו בשיפולי הצמרת, היו אמורות להספיק לאורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי וחנן אזולאי כדי לחגוג אליפות ראשונה. רק אמורות.

רצה הגורל ובית"ר החלה לאבד נקודות. מנגד, זאהי ארמלי, משה סלקטר ורוני רוזנטל החלו לכבוש בצרורות. וככה, מבלי להרגיש, שני מחזורים לסיום העונה, הפער בין שתי הקבוצות היה שתי נקודות. לצהובים חיכה מפגש עם הפועל תל אביב, שהיתה במקום השלישי וכבר איבדה עניין בליגה. לירוקים חיכתה האחרונה, הפועל יהוד, שנלחמה על חייה בליגה הלאומית. בקיצור, ניצחון בית"רי בימק"א והאליפות היתה די סגורה.

עד היום יש לי טראומה מאותו בוקר שבת ארור בל"ג בעומר 1984 מהדהדת היינו אצל דודים וחיכיתי בקוצר רוח לצאת למגרש. כל כך התרגשתי. ספרתי את הדקות. ואז, בזמן שכולם היו מוכנים ברכב, אבא שלי, שלא רצה שאמחץ תחת ההמון, שלח אותי להביא משהו מהבית ועד שחזרתי למכונית, הם כבר נסעו. הדמעות לא הפסיקו לרדת. בכיתי במשך שעות. מאוחר יותר הדמעות שלי התערבבו עם הדמעות שלו.

רק לפני כחודש פתחה הפועל באר שבע פער של 10 נקודות ממכבי תל אביב. אם לא די בכך, הצהובים של שוטה ארבלדזה סיימו עוד משחק בתיקו ובבירת הנגב היו בטוחים שיצליחו לנצל את ההזדמנות ולהגדיל את ההפרש ל-12 נקודות. בסופו של דבר חניכיו של ברק בכר מעדו מול הפועל רעננה, ובסיכומו של המחזור ההפרש צומק ל-9 בלבד.

ועדיין, אף אחד לא באמת ספר את מכבי תל אביב כמועמדת לאליפות. ההפך הוא הנכון. הפערים באיכות המשחק בין הקבוצות, ההצגות של האדומים באירופה והעליונות שלהם בליגה, מול האנמיות של חלוצי קרית שלום, נתנו לכולם תחושה שהסיפור סגור. שגם אם בכר ושחקניו ימעדו, אין מי שינצל את ההזדמנות. בקיצור, רוצים עניין? תחפשו אותו בוולפסון אצל הפועל ת"א.

חמישה מחזורים בלבד חלפו מאז ופתאום הקולות שונים לגמרי. פתאום הפועל באר שבע פגיעה, פתאום המכונה האדומה כבר לא דורסת, פתאום יש רעשים מחדר ההלבשה של אלונה, פתאום יש ביקורת על המאמן שכבר הוכתר כקואץ' הישראלי הטוב ביותר מאז ומעולם. פתאום מדברים על משבר. אז זהו שלא. לא משבר וגם לא שבר. בינתיים אפילו לא סדק.

נכון, הפער צומק ל-6 נקודות ומכבי תל אביב תחת ג'ורדי החלה לגלות ניצוצות של כדורגל, אבל כל זה חלק טבעי מכדורגל. חלק נורמלי ממסלול חיים של קבוצה בעונה ארוכה. השאלה היא כמה זמן זה ימשך, וחשוב מכך: איך יוצאים מזה מחוזקים.

במילים אחרות, לא ההפרש שהצטמצם הוא הבעיה של בכר (עדיין מדובר בפער משמעותי). גם לא הפציעות הרבות של שחקניו (בדיוק בשביל זה יש לו סגל עמוק מאוד). אפילו לא השיפור בקרית שלום (עם כל הכבוד לצהובים, לב"ש יש שחקנים הרבה יותר טובים). מה כן? אומרים שההתמודדות עם הצלחה, קשה מהתמודדות עם כישלון. זה מה שקורה עכשיו בטרנר. עם זה צריך המאמן להתמודד.

בשבועיים הקרובים מחכה לחבר'ה מבירת הנגב מבחן אופי גדול מאוד. מבחן שיקבע את עתיד הקבוצה העונה. הצלחה מול קרית שמונה וניצחון מול מכבי תל אביב, יחזירו את כל העכברים לחורים ואת כוח ההרתעה של באר שבע למקומו הטבעי. איבוד נקודות מול קשטן והפסד מול מכבי, ובבאר שבע עוד יחוו את הטראומה שאני חוויתי.