דעה רווחת: הסטיגמות על המאמנים בישראל

מקרה שרון מימר מוכיח שהאוהדים שבויים יותר מהבעלים בדעות קדומות

יניב בן חקון  10.02.17 - 19:21

תגיות: בית

תחילת כתבה

בימים אלה אני עובר קורס מאמנים בהתאחדות. אחד המרצים שלנו בתחום הכדורגל הוא שרון זהביאן, המנהל המקצועי של מחלקת הנוער והילדים בהפועל תל אביב. מדובר באיש כדורגל שצמח מלמטה, חי ונושם את המשחק 24/7 כבר 30 שנה. במשך השנים הוא התמקצע כמעט בכל תחום שתבחרו ובנה תכנית מפורטת כיצד לגדל שחקנים לבוגרים. בקיצור יש לו הכל, חוץ מדבר אחד: שם.לפני כחודש מצא את עצמו זהביאן עם רגל וחצי מחוץ למועדון, רק כי הבעלים החדשים של הפועל, אוהד אדום מושבע וחובב הדוק של גולסטאר, רצה להנחית בוולפסון, לא פחות ולא יותר, את שייע פייגנבויים כמנהל מקצועי של החטיבה הצעירה. מתאים או לא? מה זה חשוב, העיקר ששייע זה שם.

לשמחת ההורים, בסופה של הסאגה האחרון ויתר על התענוג, זהביאן נשאר בתפקיד וילדי המחלקה ניצלו, אבל הסיפור הזה הוא המראה הכי טובה על אחת הבעיות של הכדורגל שלנו: העדפת שמות על יכולות. שרון מימר פתח את הקדנציה שלו בבית"ר ירושלים בסערה. בשלושה ימים עבר המאמן החדש של הצהובים תהפוכות, שלעיתים לוקחות שנים. 70 דקות טובות מאוד של שחקניו הספיקו למאמן הצעיר והמבטיח להפוך את דעת ההמונים בבירה לגביו. אותם המונים שרק לפני רגע איימו לשרוף את המועדון אם אותו מימר יעמוד על הקווים, ואף הבטיחו לשלוח את המאמן לאש הגיהנום על לא עוול בכפו.

הם רצו את גיא לוזון האימתני שעד היום זלל תארים עם...אף קבוצה. הם רצו את גיא לוזון שהצעיד את הפועל תל אביב ל...כלום ושום דבר. הם רצו את גיא לוזון שהאדיר את הישראליות באירופה והתקבל שם באהבה ב...שום מועדון. בקיצור, הם רצו את גיא לוזון בכל מחיר. אז מה אם הם כלל לא מכירים את יכולותיו כמאמן. אז מה אם הוא ברח מאחריות בוולפסון והשתפן רגע לפני שהגיע לשער הגיא. הם רצו אותו מכל הסיבות הלא נכונות, ופתאום טביב תקע אותם עם שרון מי?

שלא תטעו, אני חלילה לא אומר שלוזון לא מאמן טוב. בדיוק כמו שאני עדיין לא אומר שמימר מאמן גדול. אני לא באמת מכיר את דרכם של השניים ברמה כזו שאוכל לשפוט את יכולתם על הקווים. אני כן אומר שאצלנו (הקהל הרחב), מעמד המאמן נקבע קודם כל על בסיס הידיעות לגביו בתקשורת, כמות הכותרות סביבו במדיה השונה ואיכות ההופעות שלו מול מצלמה. הן אלה שמייצרות לנו רושם ראשוני, מגבשות לנו דעות קודמות ובונות לנו תדמיות. לידע, לדרך, למוסר העבודה כמעט ואין השפעה.

אנחנו אוהבים לקטלג מבלי לתהות כלל על איכות המאמן. ניצחון או הפסד, הפרשנים החלו לקשקש בהתאם, התדמית נבנתה ומכאן והלאה לך תוכיח שאין לך אחות. חולקים עליי? שיקום אחד שדני גולן היה הבחירה שלו להוביל את הפועל חיפה, או אחד כזה שמאמין כי אותו גולן יכול להוביל בעתיד קבוצה גדולה. שיקום אחד שהיה משוכנע כי סלובודן דראפיץ' הוא האיש הנכון לבית"ר ערב ההחתמה של המאמן בבית וגן. שיקום אחד שחשב על קובי רפואה כמי שיכול להפוך את מכבי פתח תקווה לקבוצה גדולה. וכן הלאה וכן הלאה. אף אחד לא קם.

מנגד, שיקומו האדומים שלא חיכו בקוצר רוח לאלי גוטמן, מתוך אמונה שהוא האיש הנכון במקום הנכון. שיקומו אלה בכרמל שלא פיללו לראות את ראובן עטר על הקווים של מכבי חיפה, מתוך ביטחון שהוא תפור להם כמו כפפה ליד. שיקומו אוהדי מכבי תל אביב שלא חלמו על היום שאבי נמני יצעיד את קבוצתם מהספסל, מתוך הרגשה שזה יעבוד. שיקום בטדי אחד שהטיל ספק בהצלחת החיבור בין רוני לוי לבית"ר. וכן הלאה וכן הלאה. שוב אף אחד לא קם.

בכר עילוי, ג'ורדי גאון, רפואה תותח, לוזון מלהיב, מולנסטיין מנותק, נעים משוגע, גוטמן טקטיקן, בן שמעון מתנשא, בכר עילוי, מימן צעיר, סילבס חבוב, קורצקי למל"מ ולחמן חופר, כל אלה תגיות שלמעט במקרה של לחמן, לא בהכרח תואמות את המציאות, ואם כן, אז זה נכון רק לפרק זמן מסוים. בתכל'ס, אנחנו לא באמת מכירים את האנשים, מעולם לא ניהלנו איתם שיחה מקצועית, וספק אם אי פעם בכלל ראינו אימון שלהם. אנחנו פשוט אוכלים את מה שמאכילים אותנו. אוכלים? בולעים!

לשמחתי, ברוב המועדונים כבר הבינו את הרעיון והפנימו כי שמות יש רק בתנ"ך וכוכבים יש רק בשמיים. רוב בעלי הבית כבר לא אוכלים את הלוקשים שדוחפים להם מאמנים כאלה ואחרים בדרכים ישירות ועקיפות. ההפך, לאחרונה אנחנו עדים לגל מינויים של מאמנים אלמוניים יחסית, שעד לא מזמן לא היו זוכים לקבל את הבמה עליה הם עומדים היום. ניסן יחזקאל בבני יהודה, מנחם קורצקי בהפועל תל אביב, דני גולן בהפועל חיפה בני בן זקן בהפועל קטמון, קובי רפואה במכבי פ"ת ושרון מימר בבית"ר, הם רק חלק מהדוגמאות שמוכיחות שאפשר גם אחרת.

הבעיה מתחילה כשלתמונה נכנס קהל קולני ודעתני ששבוי בדעות קדומות ומשפיע על החלטות המועדון. הבעיה מתעצמת כשלתמונה נכנסים בעלי בית צעירים ו/או כאלה שירדו מהיציע ומושפעים מהקהל, כמו כבירי וניסנוב. הגיע הזמן שתהיה הפרדה ברורה בין ניהול ואהדה. הגיע הזמן שבכל הקשור להחלטות מקצועיות, הקהל יבין את מקומו, ישים את הרגש בצד וייתן לבעלים לקבל החלטה מקצועית קרה. ואם אתם עדיין לא משוכנעים, קחו את מה שקרה בשבוע האחרון בבית וגן כדוגמא.

ניצחון אחד, אחרי 24 שעות בלבד בבית וגן, לא הפך את מימר למאמן טוב יותר (הוא עדיין לא עשה כלום), אבל הוא כן הפך אותו למקובל יותר. פתאום לא מזכירים את לוזון בכל משפט שני. פתאום לא מבקרים את ההחלטה של טביב. פתאום לא שואלים שרון מי!? הבנת ניסנוב? לא חייב לשלוף שמות. אחרי הכל, מי שהיה עלום שם אתמול, כמו שרון זהביאן, או שרון מימר, יכולים להיות שם גדול מחר.