$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

להיות יובל נעים

ההפסד לכפר סבא שהדיר שינה מעיניו, תחושת הקיפוח שאותה הפך ליתרון בקריירת האימון והסתרת החשש האמיתי מהפועל. מסע דמיוני בתוך מחשבותיו של מאמן אשקלון

יניב בן חקון  06.05.17 - 14:46

תגיות: ליגת העל

כבר לילות ארוכים שיובל נעים לא ישן. שישה ליתר דיוק. גם כדורי השינה שקנה בבית המרקחת הצמוד למתחם האימונים באשקלון לא עזרו לו. כדורי שינה? אפילו צפייה חוזרת במשחקיה של מכבי חיפה בשעות הקטנות של הלילה, לא עשו את העבודה.

למעשה, מאז ההפסד לכפר סבא המאמן לא הצליח לעצום עין. ואיך יצליח? נעים יודע שניצחון על הקבוצה של סתיו שחם היה פותח פער ארבע נקודות מהפועל תל אביב. הוא יודע שניצחון כזה היה נותן לו טווח ביטחון לקראת המפגש מול האדומים. הוא יודע שניצחון במחזור שעבר היה נותן לו שקט. ושקט זה אולי הדבר שהוא הכי צריך. הוא והנשמה שלו. אבל נעים הפסיד וזה הורג אותו.

שבוע שלם הוא חי בין תסכול לשמחה. תסכול על מה שיכול היה להיות אם היה מנצח, שמחה על כך שהפועל תל אביב גם הפסידה. בימים רגילים נעים היה בוחר בחצי הכוס הריקה, כזה הוא - פסימי ללא תקנה, אבל השבוע אין לו ברירה. השבוע הוא צריך להגיע לכל אימון ולשדר רק אופטימיות, רק ביטחון, רק אמונה.

זה קשה לו. עמוק בפנים הוא חושש. השם הפועל תל אביב עדיין משחק תפקיד. אם לא על הדשא, לפחות תדמיתית. "תשע נשמות יש להם", הוא זורק מיד עם צאת יום העצמאות לחבר קרוב, "כולם איתם. התקשורת, הקהל, המזל... אפילו הדיינים איתם". החבר עוד מנסה להסביר לנעים שזה שבן רייכרט ישחק דווקא טוב לכחולים, אבל הקואץ' בשלו. אם לא מאמן, בטח היה גרסה משופרת של אבי ביטר.
נעים אוהב לבכות. הוא מתלונן סדרתי. יש כאלה שקוראים לו "יובל אכלו לי, שתו לי, בלעו לי, נעים". זה מצחיק אותו. "אני יודע שיש לי שם של בכיין, אבל זה בא ממקום טוב. אני מאוד אמוציונאלי, מלא ברגש, ולא חושש להוציא אותו החוצה", הוא מסביר, "מה שיש בפנים, זה מה שתראו ותשמעו בחוץ. לא תמיד זה טוב ונכון, אבל זה אני".

עם האני הזה הוא מגיע למשחק הקריטי מול הפועל תל אביב. סביר להניח שאם נעים עצמו היה צריך לשלוח ווינר על המפגש הזה כאדם נטרלי, הוא היה שם 1 בלי להסס. היום מסמן 2, אבל מצהיר שגם איקס יביא לו את הקופה הגדולה. "אין ספק שתוצאת תיקו טובה לנו", הוא מנתח את הצפוי לקרות, "אבל אנחנו לא נבוא לשחק על תיקו. אנחנו נבוא לנצח ולגמור את הסיפור. ניצחון בשבת ונעשה הישג עצום. ההישג הגדול בקריירה שלי. שווה ערך לאליפות, אם לא יותר מזה".

האיש מקפיד לפרגן לעצמו בין השורות. לא רק השבוע, תמיד. "אם אין אני לי, מי לי", הוא מחייך ואני מסנן בלחש: "אם אין אתה לך, פרימו לך". "מה?", הוא שואל ואני משחק אותה חירש. האמת שליובל יש בעיקר את עצמו. הוא לא בא מהאליטה, מהמרכז, מהחבר'ה. הוא בא מהשחורים, מהשכונה, מהמקופחים. רק שעם השנים הוא למד למנף את הקיפוח הזה ולהוציא ממנו את המיטב.
נעים כבר לא בוכה בכדי לבכות. נעים בוכה בכדי לדרבן את עצמו. אולי הוא לא יסכים, אבל זה גם מה שהופך אותו למאמן של קבוצות קטנות. אומרים שמי שלא בוכה לא גדל? אז נעים בכה וגדל, בכה וגדל, בכה וגדל, עד שהגיע לבית"ר. שם הוא היה חייב לשנות פאזה, להבין שהוא כבר לא מקופח, אבל זה כבר היה גדול ממנו והוא המשיך להוריד דמעות. זה עלה לו ביוקר.

כאן נכנסת אשקלון לתמונה. הקבוצה הצנועה מהדרום עונה לו בדיוק להגדרות האלה. ממש כמו כפפה ליד. איתה הוא יכול לבכות. אם בבית"ר זה עלה לו בתפקיד ובתדמית, כאן כאמור זה הדלק שלו. זו האסטרטגיה שלו. "אפילו דאגו לשבץ למשחק את לירן ליאני רק בגלל שהפועל לא הפסידה איתו העונה", הוא שולף עוד קונספירציה, "אבל זה לא יעזור להם, אנחנו ננצח גם את הסטטיסטיקה והשופט".

רגע לפני שהוא נכנס לחדר ההלבשה, הוא שולף כדור הרגעה מהכיס הימני. גם זה לא עוזר. נעים לא רגוע בכלל. מתי הוא היה? כולם יושבים כבר מוכנים, הוא עדיין מתהלך במסדרון הלוך ושוב. לא חם שם, אבל הוא מזיע. הוא מנגב עוד גללי זיעה מהמצח. טיפה אחת מצליחה ליפול לה לאט לאט לקרקע. הוא נכנס.

"שבת שלום", הוא אומר ונעמד במרכז חדר ההלבשה, "במשחקים כאלה אין צורך לדבר יותר מדי, אך בכל זאת אומר כמה מילים. עברנו שבוע קשה, אבל כחובב פחמימות ותיק אני יודע שקשה יש רק בלחם, אז זה הזמן להפסיק לבכות על החלב שנשפך ולהתמקד בעיקר. אחרי הכל, אם לפני חודשיים מישהו היה נותן לנו סיכוי, היינו אומרים שהוא הזוי, אבל הנה הגענו למצב שהכל תלוי בנו ואסור לנו לפספס את הצ'אנס הזה".
נעים עוצר, מוציא כדור מכיס שמאל. מהזווית שלנו נדמה שזה אדוויל. כואב לו הראש. חתיכת כאב ראש. הוא לוגם מים וממשיך: "זה לא סוד שאף אחד לא מהמר עלינו היום. כולם בטוחים שנהיה תפאורה. אומרים שאין לנו את היכולות, את המסורת, את העוצמות... זה נכון, אבל במשחק אחד הכל יכול לקרות. וכן, אנחנו באים לעקוץ, אנחנו באים לגנוב ניצחון. כמי שגדל בעמידר, אני יכול להבטיח לכם שאף אחד עוד לא מת מכמה גניבות".

בחדר דממה. כולם מרוכזים. "אני רוצה אתכם יחד. מגובשים. לוחמים, אחראים. אני מבקש אחריות מאחור. בלי מתנות. רוצים לתת להם מתנות? חכו לטו' באב", הוא שוב מנסה לשמור על חוש הומור, אבל אף אחד לא צוחק. כולם מאובנים. "הפועל מתבססת על שחקן אחד. אם ננטרל את אלטמן הקטן, נסגור להם חצי מהאופציות ההתקפיות. אני רוצה עליו שמירה כפולה. רוצה לגעת בכדור? שיעשה את זה בחימום".

נעים יודע לשלוט בשחקנים. הוא כותב את ההרכב על הלוח וקורא לכולם למעגל, הם קמים. אפשר לחתוך את המתח בסכין. "חבר'ה, מה שיקבע היום את תוצאת המשחק זה לא הכדורגל, אלא רוח הלחימה", הוא פותח רגוע ואט אט נכנס לאטרף. "היום לא חשוב מי יישחק, אלא איך נשחק. האווירה היום תהיה מטורפת, אבל תזכרו שהלחץ הגדול יהיה עליהם. רק להם יש מה להפסיד. אנחנו נבוא קטנים ונצא גדולים. היום אנחנו מנצחים. היום אנחנו עושים את הבלתי יאמן. היום אנחנו נשארים בליגה. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל התחזיות, כנגד כל השופטים, כנגד כל הפרשנים, כנגד כל הדיינים".

כולם יוצאים להוטים מחדר ההלבשה. נעים נשאר שם עוד שתי דקות. הוא מתיישב. פתאום נשמע רעש קל. אלה הביצים שלו שרועדות. למרות כל דברי המוטיבציה, עמוק בפנים הוא כאמור חושש. הוא נעמד ליד המזוזה, שם יד על הראש, ממלמל בשקט מספר מילים, נושק לאלוקים ויוצא החוצה ברגל ימין. בדרך הוא בולע עוד כדור אחד ודי, אבל גם הוא יודע שאחרי כל כך הרבה כדורים כימים, מה שהוא באמת צריך כדי להירגע זה כדור מסוג אחר. כדור אחד שיעשה עבודה ששום 'רגיעון' לא יעשה. כדור ברשת של הפועל תל אביב.